השבוע, בהמשך ישיר למעמד הר סיני בו ניתנה לנו התורה באירוע נשגב ונורא הוד, אנחנו מקבלים הוראה (שמות כ"ה): [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. בפסוקים הקודמים נאמר שאת המקדש הזה אנחנו צריכים לממן בעצמנו: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. [ג] וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. [ד] וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. [ה] וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. [ו] שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. כל הטובין האלו היו דרושים לבניית המקדש ולעבודה הסדירה בו. כאמור, ההוראה על כך באה בסמוך לאחר מתן תורה בהר סיני, מעמד בו ירד ה' על הר סיני וכולם ראו שאין עוד מלבדו. כלומר, הקדושה העליונה, מושג שהוא מעבר להשגה אנושית שכן הוא על שכלי, נחשפה בגלוי באותו מעמד.
הר סיני התקדש לשעתו בלבד כידוע, רק לזמן ההתגלות. אחר-כך הוא חזר להיות סתם הר שכיום אפילו לא ברור איזהו בדיוק. כעת, בפרשת השבוע תְּרוּמָה, אנחנו נדרשים לבנות בית שבו עתידה לשכון אותה קדושה עליונה, בקביעות. לא עוד קדושה המתגלה לנו ביוזמה מלמעלה כמו במעמד הר סיני, אלא קדושה שזוכים לה כתוצאה של עמל ויגיעה בדרך מאוד מוגדרת, בדרך של התקדמות מתמדת מן הקל אל הכבד, מקדושה קלה לחמורה ממנה, עד אינסוף. וזה מתחיל בכך שיהודים מרימים תרומות לבניית המקדש, נמשך בעבודת הבניין עצמה ועד לעבודה השוטפת של הקרבת קורבנות, עבודה שנעשית רק על-ידי אנשים שהוכשרו לכך במיוחד. והכשרתם כוללת כמובן שמירה קפדנית על קדושה אישית, סייגים חמורים מפני נגיעה במשהו שאינו מוכשר להיות קדוש, כגון שרץ מת, וכדומה.
(רש"י): אמרו רבותינו, ג' תרומות אמורות כאן. הוא מתכוון למה שנאמר בפסוקים שציטטנו לעיל: וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי, וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם. רש"י ממשיך ומצטט מחז"ל מה אפיין כל אחת מהתרומות, הסכום שנדרש עבורה והייעוד שלה. בעבר הארכנו בכך והפעם ננסה להבין את הרעיון בהתייחס לגופים אליהם מופנית ההוראה בדבר התרומות השונות; וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי, וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם. חז"ל (מסכת כלים א') אומרים שיש דרגות שונות בקדושה ומפרטים אותן עבורנו. הם קובעים כי [ו'] עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן; הדרגה הנמוכה ביותר בקדושה היא: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ - שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת.
כבר כעת, במדרגה הראשונה של הקדושה, אפשר לראות שקדושה ומצוות מעשיות הולכות ביחד, בלתי נפרדות. הם ממשיכים בפירוט המדרגות השונות של הקדושה אבל מקוצר המצע לא נאריך בכך, רק נזכיר אותן ונשוב לענייננו: מדרגה א' אמרנו. מדרגה ב' בקדושה - עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה. מדרגה ג' לִפְנִים מִן הַחוֹמָה של ירושלים. מדרגה ד' הַר הַבַּיִת, מדרגה ה' - הַחֵיל, מדרגה ו' עֶזְרַת נָשִׁים, מדרגה ז' עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, מדרגה ח' עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים, מדרגה ט' בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, מדרגה י' הַהֵיכָל מדרגה י"א קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רגע, ציטטנו משנה הקובעת עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן, איך הגענו לאחת עשרה? הרמב"ם (הלכות בית הבחירה, ז') מאיר את עינינו, בהלכה י"ג הוא אומר: עשר קדושות הן בארץ ישראל וזו למעלה מזו...
בהלכה הקודמת הוא מצטט מילה במילה את המשנה שהבאנו לעיל, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת ורק אחר-כך הוא מתחיל למנות את עשר מדרגות הקדושה שכולן מצויות בארץ ישראל. לא ציטטנו את כל המשנה או את הרמב"ם, אבל מהפירוט במשנה רואים ברור שככל שעולים לכיוון בית המקדש, עולה מדרגת הקדושה, וככל שעולה מדרגת הקדושה - הגבלות הכניסה מחמירות והולכות. בארץ ישראל, הארץ הקדושה שבה שוכנות כל הקדושות, אין הגבלה על הימצאות אנשים או גופים שאינם קדושים. במקומות שונים בארץ ישראל גופא, יש הגבלות והן הולכות ומתחדדות עד שבמדרגה העליונה ביותר, בקודש הקודשים, יכול להימצא רק הכהן הגדול, רק ביום הכיפורים, ורק בשעת העבודה.
לא רק בארץ ישראל, גם בעם ישראל קיימות מדרגות שונות של קדושה כידוע. ישראל הוא עם קדוש, בתוכו הלויים מחויבים להתקדש יותר והכהנים נדרשים לקדושה הכי נעלית. ובין הכהנים, הכהן הגדול הוא הקדוש ביותר. כלומר, ארבע מדרגות (בקדושה האנושית) מול עשר. ככל שעולים במעלות הקדושה מחויבים בזהירות רבה יותר וגם להפך, ככל שנזהרים יותר מכל נגיעה בטומאה, עולים עוד ועוד במעלות הקדושה.
קדושה זה לא צחוק כאמור, בהוראות לאיסוף תרומות לבניין המקדש, הגופים מתחלפים; שלוש התרומות בלשון רבים, אבל בהתחלה כתוב וְיִקְחוּ, לשון נסתר, אחר-כך פעמיים כתוב תִּקְחוּ, לנוכחים, אלא שבפעם הראשונה כתוב תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי ובפעם השנייה כתוב וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם. ונשים לב שלא כתוב "ויתנו לי תרומה" אלא וְיִקְחוּ לִי. הזוהר אומר שבנתינה זו לוקחים כביכול את הריבונו של עולם עצמו, מתקשרים אליו בקשר אמיץ וחזק. בחסידות מבואר ש-תְּרוּמָה זה מלשון הרמה, שהתורם מגביה עצמו ומתרומם למדרגה נעלית יותר בזכות הנתינה שלו וזה אותו רעיון שהבאנו מהזוהר, שעל-ידי הנתינה מגביהים את עצמנו להתקשרות חזקה עם הקב"ה.
כאשר הפנייה היא לנסתר, וְיִקְחוּ לִי, היא מתייחסת לרובד הנסתר שבנפש, העל מודע. ברובד זה אדם עשוי לחוש התעוררות לתת, להתחבר באמצעות הנתינה, אבל זה עדיין לא משנה אותו. כשלא יחוש התעוררות כזאת - לא ייתן. מקורה של התעוררות כזאת הוא במצווה עצמו, האינסוף בכבודו ובעצמו מעורר באדם את הדחיפה הראשונית לתת ובכך לקחת לעצמו כביכול את האור אינסוף. אבל זה לא יכול להספיק כי, כנ"ל, זה חולף. צריך שהאדם יעורר את עצמו לתת, יותר ממה שבא לו לתת מצד טבעו או מצד ההתעוררות שקיבל מלמעלה. ולזה באה ההוראה בלשון נוכח, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. כאן מדובר בעבודה עצמית שלנו, של כל אחד כפרט. בלשון החסידות, לברר את הנפש הבהמית, לזכך אותה ולהעלותה לקדושה.
ומה קורה אחרי שאדם מצליח לעבור בשלום את השלב הזה של בירור הנפש הבהמית שלו? מה מצפה לו אחרי שהצליח להתגבר על נטיותיו הטבעיות ורכש לעצמו טבע שני שכל כולו חיבור מודע לבורא יתברך? מה שקורה זה השלב השלישי, וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם. יחסית לקדושה, הנפש הבהמית היא חשוכה, היא אינה כלי לקלוט את אור הקדושה. מה שמעסיק אותה, זה מה טוב לה כאן ועכשיו, סיפוקים מיידיים. לאחר שמבררים אותה, לאחר שמאלפים אותה לדחות סיפוקים, להסתפק במינימום ההכרחי עכשיו כדי לקבל הרבה יותר אחר-כך - היא מתעדנת, מזדככת ורוכשת את היכולת לחוות את החיבור לאור אינסוף. נו, וכבר למדנו שאור הבא מן החושך, הוא נעלה הרבה יותר מהאור כפי שהוא מצד עצמו.
כדי לעשות את העבודה הזאת ולהצליח בה, כדי להתחבר לאיזושהי מדרגה של קדושה, אפילו ברובד התחלתי, חייבים לבטל את רצוננו מפני רצונו יתברך, לפעול בקבלת עול של נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע ובסדר זה דווקא, נַעֲשֶׂה קודם לנִשְׁמָע. כי אין קדושה בלי חיבור לקדושה העליונה והדרך היחידה להתחבר לקדושה העליונה היא הדרך של ביטול עצמי אליו יתברך. קוראים לזה 'קבלת עול של עבד פשוט'. אנחנו אמורים להיות עבדי ה' והעבד - אסור שתהיה לו דעה משלו, שונה מדעת רבו. הוא צריך דעת רחבה כדי לעשות את העבודה הכי טוב שאפשר, אבל שלא תהיה לו דעה אודות הציווי שקיבל אם זה טוב או רע, נכון או לא נכון.
כי כל עוד אני חשוב בעיני עצמי, כל עוד האגו שולט והשכל שלי הוא הקובע עבורי מה נכון ומה לא, כל עוד הנִשְׁמָע קודם לנַעֲשֶׂה, אני יכול לעשות את כל הדברים הנכונים ואפילו להיראות קדוש, אבל לא להיות קדוש באמת. על כל פנים, לא בארץ ישראל. בחוץ לארץ זה אולי אפשרי, כי ההארה העליונה מגיעה אל בני האדם באמצעות מסננים שהם שבעים השרים של אומות העולם. לכן אפשר להגיע שם למדרגות נעלות יחסית בלי מאמץ גדול מדי, כי האור לא מספיק חזק כדי לחשוף פגמים נפשיים. כלומר, בחוץ לארץ האדם עצמו לא נחשף לפגמים שלו, כי באפלולית השוררת שם - הם נותרים רדומים ואינם מתעוררים להתגלות בנפשו.
לעומת זאת, בארץ ישראל שהיא מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת, ההארה העליונה היא בעוצמה גבוהה באין ערוך יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, וזה עלול לסנוור או אף להכות בעיוורון ר"ל. והעיוורון מתבטא בעיוות עד כדי היפוך תודעתי בין חושך לאור ובין רע לטוב. עליהם אומר הנביא (ישעיה ה'): [כ] הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. ומאיפה בא להם הבלבול הזה - מסביר הנביא: [כא] הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים: מכך שהם חכמים בעיני עצמם, מהיעדר הביטול. כואב, כואב מאוד מה שקורה לנו פה בארץ הקודש. הגיע הזמן שנפקח את העיניים ונראה שאנחנו חיים בחושך כבד. שנשלים עם העובדה שהחיים בארץ ישראל מחייבים אותנו למודעות יהודית מוגברת ולא להפך.
