עמנואל לוינס מוכר כאחד הפילוסופים הצרפתיים הבולטים במאה ה-20 וכהוגה דעות יהודי חשוב. בארץ, שמו נודע בעיקר דרך הקריאות התלמודיות שלו - דיון פרשני רחב אופקים על טקסטים תלמודיים שנשא הפילוסוף לאורך כשלושה עשורים בכנס השנתי שייסדו האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית לאחר מלחמת העולם השנייה. הקריאות התלמודיות יצאו לאור גם בדפוס וארבעה מחמשת כרכיהן תורגמו בעשור הקודם לעברית (שניים כונסו ב'תשע קריאות תלמודיות', הוצאת שוקן 2001, אחד ב'קריאות תלמודיות חדשות', הוצאת שוקן 2004, שני הספרים בתרגום דניאל אפשטיין, ו'מעבר לפסוק', בתרגומה של אליזבט גולדוין, הוצאת שוקן 2007) וזכו להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים הישראלי.
אולם פעילותו החינוכית של לוינס בקרב קהילת יהדות צרפת בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה זכתה לחשיפה פחותה בהרבה. זאת, למרות שלמעשה רוב שנות חייו של לוינס הוקדשו דווקא לפעילות מסוג זה. לבד מפעילותו במוסד להכשרת מורי רשת אליאנס בפאריס, שימש לוינס משנת 1947 ועד שנת 1974, כלומר כשליש מחייו הבוגרים, כמנהל וכמורה בתיכון יהודי בשם ENIO, אקול נורמאל איזראליט אוריאנטאל. כמנהל וכמורה, חינך לוינס דורות של צעירים ברוחה של יהדות מודרנית מתהווה שהוא היה חלק מגיבושה. הייתה זו יהדות פתוחה לעולם, לספרות, למחקר האקדמי, שראתה עצמה, עם זאת, מחויבת ליהדות ההלכתית.
אחת מהפעולות החינוכיות המקוריות יותר של בית הספר הייתה מה שכונה לימים 'שיעורי רש"י' של לוינס. שיעורים אלו התקיימו בין כתלי בית הספר בכל שבוע מיד לאחר תפילת שחרית של שבת. תחילה התקבצו להם תלמידים ותלמידות צעירים שבאו לשמוע את 'אדון המנהל', כפי שכינוהו, שהיה גם המורה לפילוסופיה בבית הספר, מפרש פסוק מפרשת השבוע בעזרת פירוש רש"י. במהלך השנים הפך מעמד זה למעין מוסד בפני עצמו, אירוע לימודי-אינטלקטואלי שמשך אנשים מכל קצוות הקהילה היהודית הפריסאית, ואף לא-יהודים רבים שדלתות בית מדרש זה היו פתוחות בפניהם.
שלמה מלכה, אחד הביוגרפים של לוינס שהיה גם תלמידו בתקופת ה-ENIO , מתאר בספרו ('עמנואל לוינס - ביוגרפיה', תרגום: דניאלה יובל, הוצאת רסלינג 2008) את המפגשים הללו. מלכה מספר כיצד היה המורה יושב בראש שולחן גדול שסביבו הסתופף מעגל ראשון של תלמידים, כאשר שאר באי השיעור התיישבו סביבם במעגלים הולכים ומתרחבים. בכל שבת, כותב מלכה, מונה אחד מתלמידי בית הספר להיות אחראי על קריאת פסוק שנבחר על-ידי לוינס, וכן את פירוש רש"י הצמוד לו. תרגיל זה היה כנראה חלק מנסיונו של לוינס לעודד את התלמידים ללמוד עברית ולהכיר את הכתובים בשפתם המקורית. כאשר סיים התלמיד, היה לוינס מפרש את הקטע הנלמד תוך שהוא משלב בו הן מן הספרות העולמית (דוסטוייבסקי, פרוסט, טולסטוי, עגנון), והן מן הספרות הפילוסופית. אלו היו שיעורים קצרים, שארכו, לאחר קריאת הפסוק ופירוש רש"י, לא יותר מעשרים דקות. אולם המעמד בו פילוסוף מן השורה הראשונה נדרש לפסוקי התורה כדי לפרשם לאור פירוש רש"י יצר פרשנות מקורית, בה השתלבו זו בזה הלמדנות היהודית (לוינס נהג להסמיך את פרשנויותיו אלו לקטעי תלמוד רלוונטיים) והידע האוניברסאלי. ככלל, לוינס סבר שכל ספרות עולמית, באשר היא העוסקת בשאלות היסוד של הקיום האנושי, יש בה 'רשימו' - אותו מונח קבלי המציין הותרת עקבות, או הדהוד, לאיכויות הנמצאות בספרי הקודש, ולכן ניתן, ואף ראוי, להיעזר בהם ולדלות מהם לשם הבנת הפסוק. למעשה, היה זה כבר יישום מסוים של רוח הפילוסופיה שלו, שביקשה לתרגם לשפת הפילוסופיה - לשפה האוניברסאלית - את המסרים שנבעו במקור מן העברית, מן היהדות. וזאת לאו-דווקא כדי לפייס בין שתי מסורות אלו, אלא כדי לחדד הן את הקרבה והן את הריחוק שביניהן ולהבין כך יותר לעומק הן את ה'יווניות' והן את ה'עבריות'; הן את הרוח המערבית, והן את זו היהודית.
ייתכן ששיעורים אלו היוו מעין בית מדרש ברוח אותו 'בית מדרש חופשי' (Freies Jüdisches Lehrhaus ) שהפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג, אחד ממקורות ההשפעה החשובים ביותר של לוינס, ייסד בפרנקפורט לאחר מלחמת העולם הראשונה. אין ספק, עם זאת, שכמו הקריאות התלמודיות היו שיעורים אלו - אף שהיו מעין 'מיניאטורות' שבועיות שמטרתן חינוכית - ביטוי לסגנון הפרשני החדשני של לוינס, לדרך הייחודית בה ניגש לטקסטים יהודיים ולחשיבות הרבה שמצא במימד הפומבי, הפתוח, הטמון בנשיאתם מול קהל של שומעים-מבחירה. למרות שנישאו לאורך שנים כה רבות, לא הועלו שיעורים אלו על הכתב בידי לוינס. למעשה, כל מה שנותר לנו מהם הינם זיכרונות שתוארו בידי תלמידים וכן רשימות שנכתבו על-ידי פלוני זה או אחר לאחר צאת השבת, שכן בשל השבת לא היה נהוג לכתוב במהלך השיעורים. מעניין לגלות, לכן, מעיון בשיעורים המעטים שכן נתפרסמו (בביוגרפיה שכתב מלכה, למשל), כי אלו אינם מותירים אותו רושם עז עליו דיווחו אלו שנכחו בשיעורים עצמם. הממד הייחודי של השיעורים, תחושת המאזינים כי בכל שיעור ושיעור זכו לחידוש, נחשפו לזווית ייחודית ויוצאת דופן או חוו ניצוץ של תובנה חדשה, ממד זה התפוגג איכשהו במעבר לכתב. הייתה זו, כנראה, 'תורה שבעל פה' במלוא מובן המילה.
