פרשת השבוע, פרשת "תרומה", המונה
צ"ו פסוקים [וסימנך: "
צו את בני ישראל..."], כוללת שלוש מצוות: שתי מצוות עשה, והן: מצוות בניין בית הבחירה ומצוות סידור לחם הפנים (והלבונה) ומצוות לא תעשה אחת, והיא: לא להוציא את בדי הארון ממנו. כמו-כן, פרשת תרומה פותחת את סדרת חמש הפרשיות העוסקות בעיקר בהוראות ובצוויים האלוהיים השונים למשה ולעם ישראל לבנות לו "מקום קדוש", קרי: משכן ואשר בו תשרה שכינתו יתברך שנאמר [שמות פרק כ"ה, פסוק ח']: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ועל כך אומרים חז"ל: "ועשו לי מקדש" - ועשו לשמי בית קדושה. "ושכנתי בתוכם" - בתוכם נאמר ולא בתוכו נאמר. ודו"ק.
המשכן על כליו ואביזריו הרבים והמגוונים נעשה ונבנה מן התרומות הנדיבות של בני ישראל: גברים נשים וטף כפי שמעידה תורתנו הקדושה [שמות פרק כ"ה, פסוקים ב'-ג']: "...מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו... זהב וכסף ונחושת..." וראיתי ב"מדרש גם" [אחד מן המדרשים הנכתבים בעת החדשה] האומר: "מאת
כל איש". ולמה אמרה תורה "כל איש" ולא "איש" בלבד? - ללמדך שאף הנשים והטף הם בכלל איש". ודו"ק. מכל מקום, במדבר נעשה ונבנה "מקדש מיטלטל" אשר כל תכליתו הייתה לסמל את נוכחותו המתמדת של הקב"ה [=השכינה] בתוך בני ישראל בנדודיהם במדבר ובכל המקומות אשר חנו בהם. אשר על כן, המשכן נעשה ונבנה באופן שהיה קל לפרקו, לשאת את חלקיו הרבים ולהרכיבו שוב עפ"י הצורך "עד בואם אל ארץ נושבת".
וגם אומנה, "צוותי עבודה" הכוללים אמנים ואומנים יראי שמים וצדיקים גדולים עשו
"כל שלאל ידם" [תרתי משמע: גם מסירות נפש וגם עזרה מן האל. וד"ל] כדי ליצור, לעשות ולבנות מבנה טכני מרשים, מרטיט לב ומעורר השתאות והתפעלות ואשר אף בעל "מדרש ג"ם" ציין לגביו את העובדה הבאה: "מי שלא ראה את מבנה המשכן שהיה במדבר בהדרו וביופיו לא ראה מבנה מהודר ויפה כזה מימיו". זאת ועוד; בראש "צוותי העבודה" עמד האמן והאומן "הגדול מכולם", הלוא הוא "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" ואיתו עוזרו הנאמן "אהליאב בן אחיסמך למטה דן" [שמות פרק ל"א פסוקים א'-ו'].
ואכן, פרשתנו פותחת בציווי האלוהי למשה באופן הבא [שמות פרק כ"ה, פסוקים א'-ט']: "וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי
תרומה. מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תקחו את
תרומתי: וזאת
התרומה אשר תקחו מאיתם:
זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן... ועורות אלים... ועצי שיטים: אבני שוהם ואבני מילואים... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם... וכן תעשו". מפסוקים אלה למדים אנו [עפ"י דרשותיהם של חז"ל בכמה דוכתי] שעיקר התרומה למשכן הייתה מן
הזהב, הכסף והנחושת. וכבר ידוע בשער בת רבים שבשלוש מילים אלה מגולמות שלוש דרגות של נתינה למשכן, כמו גם נתינה בכל תרומה או צדקה לקודש וכדלקמן: התרומה הראשונית והחשובה ניתנת מאדם בריא והדבר רמוז במילה
זהב -
זה
הנותן
בריא. התרומה השנייה והמשנית בחשיבותה ניתנת מאדם שמרגיש וחושש שמא הוא עומד לחלות או כשהוא בסכנה והדבר רמוז במילה
כסף -
כשיש
סכנה ו
פחד [כמובן, מפני המוות]. והתרומה השלישית בחשיבותה ניתנת מאדם שהוא כבר חולה, לא עלינו, והדבר רמוז במילה
נחושת -
נתינת
חולה,
שאמר
תנו.
בנוסף על האמור לעיל ראיתי רעיון נפלא מאת כ"ק "האדמו"ר השביעי" [רמז: "כל השביעין - חביבין. ודו"ק] של חסידות חב"ד, הלא הוא מו"ר מנחם מנדל שניאורסון זצוק"ל הידוע בכינויו "הרבי מילובאויטש" המציין בכתביו/שיחותיו שמעבר למשמעות הפשוטה של עשיית המשכן במדבר, הרי ש"בניית ועשיית המשכן מסמלת את כללות עבודת ה' אצל כל יהודי". וכיצד הדבר בא לידי ביטוי מעשי? - בעת לקיחת חפצים גשמיים והחלת קדושה עליהם בקיום התורה ומצוותיה כשמצוות הצדקה והנתינה לקודש נחשבת כמצווה המעולה והחשובה ביותר בבחינת: "שקולה מצוות הצדקה לכל המצוות שבתורה". ואותן שלוש הדרגות שציינו לעיל שזורים ומשולבים בתוך מצוות הצדקה, כדלקמן:
הזהב - מייצג את עבודת ה' המושלמת, את עבודתו של ה"איש הבריא", כלומר: עבודתו של הצדיק שעובד את ה' בשלמות ללא שום ערעור ואפילו ללא הרהור.
הכסף - מייצג את עובד ה' החושש ומנסה להתמודד עם כל "ההפרעות וההתחככות שהחיים מציבים לפניו ובפניו".
והנחושת - מייצג את עובד ה' שהוא "כבר חולה", קרי: מבחינה חיצונית נראה שכבר בינו ובין הקב"ה ישנו נתק. אולם, עדיין הוא במצב ש"אומר תנו (תרומה)", כלומר: עדיין חלקים ממנו "חיים ולא מתים". ובמילים אחרות: החלק הפנימי שבו עדיין יש בו חיות ורצון להיות קשור לעבודת ה'. אשר על כן, מסקנתו של כ"ק הרבי היא אחת: אל לו לאדם היהודי להתייאש מעבודת ה', שהיא כאמור מצוות הצדקה, הנתינה והתרומה לדברים שבקדושה, שכן "הוא (עדיין) יכול להיות חלק מעבודת המשכן" גם אם הוא בדרגת "נחושת" [המחצב הפחות בערכו משני המחצבים האחרים: זהב וכסף. שהרי, גם הנחושת היה חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מכלי המשכן המקודשים, למשל: "מזבח הנחושת", מזבח שמסמל יותר מכל את "הקרבת הקרבן האישי", כמו גם את הקרבת "קרבנות הציבור", וזהו שאמר הכתוב: "ועשו
לי מקדש ושכנתי
בתוכם".
ונראה לנו להוסיף מדילינו ולטעון שאת שלוש דרגות הצדקה, הנתינה והתרומה לקודש, ניתן ללמוד אותן ממקור וממקום אחר בפרשתנו. לדעתנו, הן רמוזות בדברי המקרא המקודשים וזאת
בהשלשת השורש ת.ר.ם. כפי שציינו בפתיחת מאמרנו לעיל וכהאיי לישנא: "... דבר אל בני ישראל ויקחו לי
תרומה. מאת כל איש...תקחו את
תרומתי: וזאת
התרומה אשר תקחו..."
אנו תפילה ותקווה שכל אדם יהודי יעשה השתדלות וכל אשר לאל ידו להדליק את "הניצוץ הפנימי" אשר בתוכו. ויחד, מתוך "אחדות של מצווה", ייתן כתף להצלחת הפרויקט הלאומי הבא של עם ישראל, והוא: "השבת המשכן והמקדש על מכונו הראשון". שהרי כבר הבטיחנו נביאנו ש
כבודו של "הבית האחרון" יהיה גדול וחשוב משני קודמיו. ונזכה כולנו, בעגלא ובזמן קריב להיות מאלו ה"פורשי כנפיים למעלה" וסוככים ומפרגנים ומסייעים איש את רעהו כאותם הכרובים שנאמר עליהם: "ופניהם איש אל אחיו", קרי: הבטה והסתכלות אל הזולת, אל השונה, אל הנחשל והזקוק לעזרה בנתינה, בתמיכה ובעיקר בתרומה נדיבה ומכל הלב.