היחסים בין שופטים לעורכי דין הם שריד אחרון של התקופה הפיאודלית, יחסים של כפיפות מוחלטת, משוחררים מתרבות קפיטליסטית מנוונת של נימוס וחלוקת שליטה ויחסי ייצור לא טבעיים. כל מי שרגליו הוליכו אותו לאולם משפטים פעיל, יופתע מכמות העלבונות שמוכן לשאת הייצור המרוט שפל הרוח העומד לפני כבודו, נאחז בכנפי גלימתו, מתפתל לעיתים כתולעת מבוהלת ולעיתים עובר לקידות מגושמות ימינה ושמאלה, בריקוד המה יפית המסורתי ונשמתו פורחת מפחד, ובקושי הוא מצליח לשאוף אוויר ולמלמל את דברי החנופה החלקלקים שלא היו מביישים את אקאקי אקאקביץ, הגיבור הרופס של האדרת לגוגול, ובאותה עת מרום כבודו מותזים אל עורך הדין ביטויים חסרי רחמים כגון, "אדוני חוזר על עצמו", אדוני יסיים", "אדוני מדבר לא לעניין", "אדוני הגיע לא מוכן", "אדוני ישב", "אני מורה לאדוני לשבת", אדוני יישב ולא יחוייב בהוצאות אישיות", ה"אדוני", במשפטים הללו מותז החוצה כאשר לשונו של כבודו מוטחת בחיכו של כבודו, אוספת טיפות רוק רענן כטל הבוקר על פרחי הכרוב, ומשם מדלגת הלשון אל השיניים הקידמיות ומשתרבבת החוצה מן השפתיים הדקות. "א ד ו נ י".
בפסק הזמן הקצר שבין החיך והשיניים מגניב עורך הדין מבט חטוף אל הסמרטוט היושב על ספסל הנאשמים, הרואה את עורך דינו המכובד, הלבוש חליפת ארמאני שנרכשה בחנות ה-outlet בקווינס, עורך דין שאפשר שהוא סבא לנכדים, שאשתו תולה בו מבטי הערצה בלתי מסוייגים, עורך דין שלו שילם ממיטב כספו, הופך מול עיניו לשלולית צמיגה המתפשטת על רצפת אולם בית המשפט אבל כשמסתיימת הצליבה הוורודה ממהר עורך הדין ללקוחו ולוחש על אוזנו, "הראיתי לו, הראיתי לו, ראית איך הראיתי לו".
כל עורך דין, המופיע בבתי משפט, בלי קשר לשנותיו במקצוע, למעמדו, לידיעותיו להשכלתו, לכשרונו, לרום מעמדו, לחשבון הבנק שלו, עובר השפלה כזו לפחות פעם אחת בחודש והצעירים שבהם הנדמים לכבודו כסרדין המפרפר ברשת, יעברו את זה שלוש או ארבע פעמים בשבוע. פגשתי עורכי דין שלא יגררו אותם לאולם בית המשפט עם שבעה סוסים אבירים. אדם וגם עורך דין הוא אדם, צובר לו עם חלוף שנותיו מרחב פרטי מוגן במגדלים של כבוד, נימוס, הערכה, מעמד, כל אלה נמסים כקרח על גג פח לוהט אל מול מבטו של כבודו, שאין גבול ליכולתו להשתלח בחגבים למרגלותיו.
מומלץ לכל עורך דין לנצל אולם ריק משופטים, וביום ממוצע מחצית מאולמות בית המשפט בתל אביב ריקים מן השופטים, שיוצאים בצוותא לציד שפנים וארנבות בשדות הציד הנצחיים על גג בית המשפט, ובהיעדרו של השופט לטפס אל כסא כבודו. מקרקעית אולם בית המשפט נדמה שהבדל הגובה בין ספסל עורכי הדין וכסא הכבוד זניח, אבל המטפס האמיץ שהעפיל מעלה והניח את עכוזו על הכורסא השיפוטית המהוהה, מגלה לפתע כי די בהפרש גובה של כמטר וחצי כדי להפוך את האולם הפרוש לרגלי השופט לליליפוט, שבה מסתובבים גמדים עמלניים, שקולותיהם מגיעים לאוזניך כצפצופים דקים.
החבורה המובסת של עורכי הדין ממשיכה להופיע יום אחרי יום בבתי המשפט, לשקוד על לימוד תיקים מסועפים ומורכבים, לפחות ככל 81 כרכי הקומדיה האנושית של אונורא דה בלזאק מאבא גוריו ועד הדוד פונס והדודנית בט, רק כדי שטיעוניהם ישמעו באוזני כבודו כפעיות דקות כאשר כל תשומת לבו של כבודו מתמקדת בשאלה מתי כבר יסתיים החזיון הפתטי הנפרש לרגליו ויוכל לעלות לגג בית המשפט ולהשתרע לצד חבריו השופטים, בצל עצי הדקל לפתוח בקבוק יין אדום דומיין דה שבליה 2004 והתענג על ניחוח הפתל, הזעפרן והנחושת הבשלה של הנוזל הארגמני עד שהארנבת שניצודה מוקדם יותר השכם בבוקר, על-ידי נשיא בית המשפט, הלבוש אברקיים חומים, תתרכך ותהפוך לנזיד סמיך.
עורכי הדין נוטים לפתח הזיות פרועות על שופטים. הללו ממלאים את שדה הראייה של עורכי הדין ושדה התודעה כמעט 24 שעות ביממה, השופטים הם תחליף לאב הנעלם, שהיה בעצמו עורך דין וחזר מובס מבית המשפט והסתגר בעליית הגג עם בקבוק ברנדי 777 וכתבי ניטשה, הם תחליף למורה גולדשמידט מכיתה ב' בבית הספר תחכימוני שהיה מושיב אותי על ברכיו, ללא כל כוונות אסורות, וקורא באוזני בקולו הרך כפרוסת חלה בציר הדג, את פרקי בראשית, השופט הוא המורה הדגול שמילקיהו של פוצ'ו שלא נהסס לצייר אותו על הלוח בהפסקה כשאוזני חמור גדולות מפארות את קוקדודו המקריח.
על כן השופטים כל-כך שוברים את ליבם של עורכי הדין, כאשר הם לא משיבים לנו אהבה, כאשר הם לא מבינים שאנו עורכי הדין חיים דרכם את הרפתקאות חיינו, אנחנו וולטר מיטי החיים עדיין בבית ההורים, משכימים כל בוקר למשרד מאובק ברחוב אלנבי, אבל השופטים הם החיים הסודיים שלנו, בעזרתם אנו מרקיעים שחקים, הופכים למנתחים דגולים המסבירים לשופטים את פלאי המוח האנושי, אם צריך אנחנו בקיאים בפיזיקה ומסבירים בלי קושי את מעוף החלקיקים המתרחש בתאונת דרכים חזיתית אבל הכי הכי אנחנו אוהבית להתיישבם בתא הטייס של מטוס קרב הפוקה וולף הדו-מנועי ולנהל קרבות אוויר עם הברון האדום - מנפרד אלברכט פרייהר פון ריכטהופן.
זר הבא מן החוץ לא יבין את יחסי שופטים ועורכי דין, סניגורים כפרקליטים, האינטימיות הקיצונית הנוצרת רק במוחו של עורך הדין, שבה השופט הופך חלק בלתי-נפרד מהוויתו ומזהותו האישית, אינטימיות שהיא פרי של השפלה מתמשכת, שכל מי שבקיא בעולמם הפטישיסטי של המזוכיסטים יודע איזו קירבה מצמררת נוצרת בין הפאטיש המדכא, לקורבן המשתוקק.
חיי הדמיון העשירים עד לתחושת קבס שמנהל עורך הדין עם השופטים, מולידים את התופעות ההזויות של הפרקליט קורב, שבפני תלמידיו, המלשנים הקטנים שכבר התברכו בכל הנבזויות המדכדכות של עורכי דין מסחריים, שלא יהססו לתקוע סכין בגב האמא שלהם, אם זה יקדם אותם לדרגת שותפים במשרד הנמצא בין עשרת המשרדים המסחריים הגדולים בדירוג דן אנג ברדסטריט, לא יודע להפריד בין חיי ההזייה שהוא מנהל עם השופטים והמציאות מקפיאת הדם של ניכור מוחלט של אולם בית המשפט העליון, שבו הנעל המושלכת אמורה לקפוא באוויר ולהיעצר במסך הקרח שבין השופטים, ושאר העולם, והנה לתדהמתו של הפרקליט קורב, הפוקח עיניים בזעזוע אמיתי, הנעל ממשיכה במעופה בקשת רחבה והיא נוחתת על פניה של נשיאת בית המשפט העליון המוטחת אחורה אל הרצפה, כי כפי שכתב חכם המשפט פיטר גייבל מאסכולת Critical Legal studies, השופט אינו שוער.
בעוד השוער נוכח במשחק באמצעות הקאורדינציה של תנועותיו, משקלו ועירנותו, חלוקת שיווי המשקל שלו ויציבותו, לעומת השוער, השופט מוסתר כמעט לחלוטין על-ידי גלימה שחורה ותנועותיו מינימליות ומעורבים בהן בדרך-כלל ראשו וידיו בלבד, ועל כן קל עד מאד להפילו על גבו אפילו בתנועה אקראית.
