הישראלי בן ימינו מרבה לדבר במלעיל, אינו הוגה את האותיות הגרוניות, אינו הוגה שווא נע, אינו הוגה את המכפל (דגש חזק או דגש כפלן), מערבב בין זכר ונקבה, משבש את המספרים, מתרחק מן השימוש במבנה סמיכות, מאבד בכל שנה מילים עבריות, משתמש במאות מילים לועזיות שנקלטו בעברית בשנים האחרונות, מאבד קשר עם הניבים העבריים, מרבה להשתמש בתרגומי שאילה (תרגום מילולי של ניבים לועזיים), מוותר על קבוצה שלמה של עיצורים עבריים, שוחק בהתמדה את היסוד השמי של לשונו ואחרי כל אלה עוד בטוח שהוא מדבר עברית רהוטה. בכך הוא מזכיר את מר ארגן, גיבור מחזהו של מולייר "החולה המדומה", המשוכנע כי בטקס "הכתרתו" לדוקטור לרפואה הוא מדבר לטינית. ארגן מודה ב"לטינית" לקבוצת הרופאים ש"מעניקה" לו "תואר" דוקטור, וכך הוא אומר:
"אנתו לי נתנתו, אומר נא פרו-קיצורא,
יותר משנתנו לי פטר אט נטורה.
פטר אט נטורה
לעולם הביאוני
ואנתו, דה יורה,
לרופא דקטרתוני.
ועל ככה, קורפוס דוקטיסימוס,
בך אשמחה ואשישימוס.
וכל עוד אני חי וקימוס
לבי מלא שבח כימוס
(תרגום: נתן אלתרמן).
כדי לדבר "לטינית", מוסיף ארגן למילים הצרפתיות מיני סיומות לטיניות מאולתרות, ובתוך כך הוא משבש לגמרי את שתי השפות. גם הישראלי המדבר ז'רגון עברי מאונגלז, בלי לדעת עברית ובלי לדעת אנגלית, משבש את שתי השפות. זה לא מפריע לו להיות אקדמאי, מדינאי, שר, חבר כנסת, איש ציבור, שדרן צמרת, מורה בתיכון, מרצה באוניברסיטה או פקיד בכיר. ברגע שנהפך ארגן, החולה המדומה, לרופא מדומה, הוא מקבל אישור לדבר בלי הפסק "לטינית" מומצאת. גם הישראלי שלנו, המתנשא על מעיין חודדה ועושה צחוק מליטל מעתוק משום שהן אומרות "יושן" ולא "ישֵן", הוא אינטיליגנט מדומה. גם הוא מדבר ככל העולה על רוחו, בהנחה שלעברית כבר אין שום תקן מחייב והאנגלית אינה אלא רשימה של קלישאות לשוניות (כמו "ביי דפינישן" או "סמוקינג גאן"), שאותן הוא משבץ בדיבורו כהנה וכהנה. הנזק שהוא גורם לעברית גדול בהרבה מזה שגורמות שתי הבנות, משום שהן אינן מתיימרות לשמש דוגמה לאחרים, ואילו "היותר טובים" שלנו, שטוחנים מבוקר עד ליל בכלי התקשורת, מעצבים את המושגים הלשוניים של העם. השפעתם הרסנית במיוחד לנוכח העובדה, שמשרד החינוך הפסיק מזמן לתפקד בתחום זה, ואת משימתו המרכזית - לימוד בני ישראל לדבר בשפתם - שכח לגמרי.
התוצאה היא, שמערכת העיצורים של העברית שבפי הישראלים של היום מצומצמת וכוללת הרבה פחות יסודות שמיים לעומת מערכת העיצורים של העברית המקראית נוסח טבריה, שיחד עם הערבית, הייתה אמורה לשמש בסיס לתחיית הלשון העברית בדיבור. נעדרת ממנה למשל ה-ח', המבוטאת כ-כ' רפויה - היעדר שגם לו יש חלק בהשתבשות עניין ההרפיה וההדגשה של ה-כ'. איש, גם לא אנשי הלשון המובהקים ביותר, אינו אומר, למשל, "לרכל" ב-כ' דגושה.
והרי ברור שלרכל, בבניין פיעל, צריך לבטא כפי שמבטאים לסַכֵּל, ב-כ' דגושה, אך הזהות בין הגיית ה-ח' וה-כ' הרפויה מפריעה לנו, ומכיוון שאנו שומעים "רכילות" כאילו הייתה "רחילות", אנו ממשיכים גם "לרכל" (בכ' רפויה) כאילו היה זה "לרחל".
גם א' וע' התלכדו אצלנו לעיצור אחד, ולכן אנו שומעים כל הזמן את נשיאנו היקר אומר בשביעות רצון רבה מן התחכום הלשוני של עצמו, "ואני רוצה לגיד אכשיו הרה באי"ן והרה באל"ף" - ובתרגום לעברית: "ואני רוצה להגיד עכשיו הערה בעי"ן והארה באל"ף". חבל שמולייר לא זכה לפגוש את הנשיא שלנו - אולי היה כותב מחזה על הצרפתולוג שקיבל פרס נובל שעליו מולייר אפילו לא יכול היה לחלום. נראה כי שניהם הפסידו מאי-קיומה של הפגישה: הנשיא פרס הפסיד הזדמנות לככב במחזה קלאסי ומולייר הפסיד גיבור נדיר, שמדבר בלי שום עיצור ובלי שום תנועה, כיאה למנהיגו של עם שבפיו התבלבלו גם ה-ק' וה-כ' הדגושה, ה-ס וה-ש השמאלית, ה-ת' וה-ט', ה-ב' הרפויה וה-ו'.
לעומת הדלדול הזה בהגאים השמיים, ניכסנו לנו שלושה הגאים לא שמיים: ז', צ' וג'. דוגמאות? גראז', בראנז'ה, ז'רגון, אסמבלאז', ז'מס (הגירסה הירושלמית של "זמש"), צ'ופר, קלאץ', צ'פחה, צ'ולנט, ג'וק, ג'ונגל, לג'עג'ע, לסנג'ר.
עד כאן להפעם. צ'או. טאנטי באצ'י. טאנטי אבראצ'י.
