ההתנהלות התקשורתית בישראל סביב הגילויים העולים מחקירת משטרת דובאי על אודות חיסולו של איש החמאס הבכיר, מחמוד אל-מבחוח, חורגים מעבר להפגנת חוסר פטריוטיזם לשמה. זהו ביטוי נוסף לחוסר אחריות ולטיפול נקלה בסוגיות המשיקות לעניינים הנוגעים לביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
הקול האחיד כמעט של בכירי הפרשנים במדיה הישראלית, ה"שורק בוז" ושם ללעג את גורמי הביטחון הישראלים, משל היו "אסקופה נדרסת", מבלי להעריך את המשקל הסגולי הטמון בהדים המתגלגלים של ביקורתם מחד-גיסא, ותוך "כפירה בעיקר" בהתייחס לתרומה ש"לא תסולא בפז" של גופי הביון להישרדותה ופריחתה של ישראל מאידך-גיסא - ראוי לכל גנאי.
יהא זה נכון להניח כי ראשי קהילת המודיעין בארץ וייתכן גם בעולם, נושכים שפתיים, ובעיקר תוהים "מי שמך" כבוד ה"מומחה"? מכוח איזו סמכות, איזו מיומנות ואיזו הכרה מעמיקה של הדברים נסחט ההדק העיתונאי, במעין "שליפה מהמותן"?
הלהיטות להכות ולנפץ, להשחיז מקלדות בניסוחים עתירי "צהבהבות", עד כדי "סתימת הגולל" על תוחלתו של עולם מבצעי הביון בעידן הטכנולוגיה המתקדמת, מצביעה על חובבנות בסיסית ולקות בראיית התמונה לאשורה. יתר על כן, החיפזון להיאחז בממצאי חקירה של גורם משטרתי עוין, משכנעים ככל שיהיו, משל המדובר ב"דברי אלוהים חיים", מעיד כאלף עדים כי התקשורת טרם הפנימה לקחים מ"התחלקויות" קודמות.
די אם נזכיר את השתלשלותה של פרשת "הריגתו" של הילד
מוחמד א-דורה, שהסבה נזקים הסברתיים ומהותיים חמורים למדינת ישראל, עבור בסיפור הפגיעה כביכול במשפחת ע'אליה בחוף עזה, וכלה בהתגייסות של חלק מכלי התקשורת לשוות אמינות לממצאי "דוח גולדסטון".
אין כאן ביטוי עקרוני של חוסר פטריוטיות, אלא גישה הנגועה בסוג של יוהרה, הרומסת בדרכה כל חלקה טובה, מבלי לעשות חשבון לאיש. אצטלת
חופש הביטוי הפכה לנשק אסטרטגי בידי חוגים מסוימים, והמקיאבליזם הוא לדידם קוד התנהגותי יאה, ויהי מה.
יש אף שהגדילו לעשות מעצם גימוד מעמדו של יעד החיסול, ה"מסכן" אל-מבחוח, שהסתלקותו מהעולם אינה אלא נקמה עיוורת. מי שבקיא בסוגייה, יוכל להעיד כי סילוקו מן הדרך של פונקציונר-רב מחבלים מסוגו של אל-מבחוח, מגלם פגיעה אנושה במנגנון אסטרטגי של ארגון הטרור החמאסי, ובפרט בערוץ החשאי שריכז את הטיפול בהברחת אמצעי לחימה מאירן לרצועת עזה. שיקום ערוץ מעין זה, המבוסס על מידור, בניית אמון, חשאיות ומיומנות ניהולית בלתי מבוטלת, אינו עניין של מה בכך, וזאת בלשון המעטה.
תמוה הדבר כי טרם נמצא העיתונאי שיבקר את העובדה שפעילי טרור בכירים דוגמת אל-מבחוח, נהנים מזהויות מושאלות ומדרכונים של מדינות ערביות "נותנות חסות". הוא הדין באשר לסבירות כי לא נחה דעתם של שלטונות דובאי מהעובדה שאנשי חמאס מנצלים את שטח הנסיכות לטובת משימות בלתי ליגאליות, דוגמת הברחת אמצעי לחימה למטרות חבלניות. כלום מעדיפים גורמי הביטחון של דובאי כי הנסיכות תנוצל כערוץ קבוע להסוואת משימות חשאיות של גופים המאוסים גם בעולם הערבי, דוגמת ארגון טרור איסלאמי קיצוני?
בשולי הדברים, שוב הוכח כי גורמי הטרור יודעים כי יוכלו לסמוך על התקשורת הישראלית כמי שתעשה עבורם את המלאכה. כך ממהרים במחוזותינו להקנות הד תקשורתי נרחב לדברי רהב מבית היוצר של מעצבי הלוחמה הפסיכולוגית של החמאס, לפיהם בכוונת הארגון לנקום את חיסולו של אל-מבחוח. גישה זו עולה בקנה אחד גם עם הטיעון העיתונאי כי חיסולו של אל-מבחוח היה מקח טעות בהיותו ממחיש את המימרה "יצא שכרנו בהפסדנו".
במקום למנף את הרושם העצום שיש לפעולות מסוג זה, יהיו מבצעיהן אשר יהיו, בבניית דימוי הרתעתי, כמעט כל יכול, של זרועות הביון הישראליות, יש בקרבנו המעדיפים "למשוך את השטיח מתחת לרגלינו". ניסיון העבר מלמד כי כל אימת שנחשד כי יד ישראלית הייתה מעורבת בפעולה חשאית שפגעה ביעד רגיש של האויב, נרשמה חרדה תזזיתית ממש בקרב מנגנוני ארגון ספציפי ודומיו. אין זה אימפקט קצר-ימים אלא זהו רושם עמוק, שגם הלעג העיתונאי בישראל כלפי גופי הביון שלנו, אינו מסוגל לטשטש.
