בול ההצדעה ל"אליאנס - כל ישראל חברים" מחזיר אותנו עשרות שנים לאחור, לילדות הצבעונית, לימי שנות החמישים. כילדי כיתה א' בבית הספר אליאנס בשכונת מחנה יהודה, הכרנו עולם של נימוסים צרפתיים, כל מורה היה "אדון", כל מורה "גברת" ומי שכח את הזריקות בחדר האחות, גברת זמרן.
תמיד זכרנו את בית הספר כמבצר של דעת, מקום שאהבנו לרכוש בו השכלה. למדנו עשרות פרקים בתנ"ך בעל-פה, ואני זוכר שלימים, כשבגרנו והגענו לתיכון היוקרתי בירושלים, תיכון ליד האוניברסיטה העברית, ניגשנו לחידון התנ"ך וזכינו אני ואחי התאום בשני המקומות הראשונים באליפות התנ"ך העולמית. זכות הראשונים והאשראי הגיעו לאליאנס, שם ידעו לחנך אותנו לאהוב את התנ"ך והשיעורים של גברת וינקלר היו הצגה בשידור חי. כשאליהו הנביא עלה בסערה השמיימה, ראינו את גברת וינקלר יורה ברקים וכולה עולה בלהבות במרומים. האש היוקדת בעיניה ודברי הנבואה שלה נותרו לנצח.
מורים מורמים מעם את פנינו קידם בפתח שער הברזל. שנים חשנו כי זה שער ההגנה על חיינו. יום הלימודים החל במגרש המסדרים, בשירה שפותחת את היום, ולא התביישנו לשיר את ההמנון, את השיר מן התפילה "אדון עולם אשר ברא"...
כמובן, אי-אפשר לשכוח: כשהמורה נכנס לכיתה וקידם אותנו בברכת שלום, כולנו קמנו בכבוד ובהוקרה. ידענו לברך בצרפתית, ללמוד שירים בצרפתית, ואהבנו ללמוד בשיעורי הזמרה שירי ארץ ישראל אמיתיים וכנים. "נבנה ארצנו ארץ מולדת"... "על כתף הר פורח"... לא שכחנו את דוכן המורה שהיה תמיד מוגבה, המורים היו מורמים מעם.
חורבות בית הספר מי שמגיע משוק מחנה יהודה בירושלים, עובר את מבנה המשטרה הישן, מתקרב לבניין כלל, מבין הכל. בניין של חנויות החליף את מחוז ילדותנו - את בית הספר שלנו, אליאנס כל ישראל חברים. נכון, השאירו לנו עצם למזכרת. שבר מן ההריסות. הרגשנו יתומים, הרגשנו שהכל חרב, ששער הברזל קרס.
לימים מצאנו אותו, זר וחי בגלות. המביט היום אל השער יראה שער ברזל הניצב בין שני עמודי אבן. גדרות האבן משני צידי העמודים הן גידמות ואינן מתחברות לשום מקום. זה מה שנותר מבית הספר שלנו "אליאנס" (כל ישראל חברים) לבנים.
היינו אז קרוב לבני שלושים. כיתה א' ושנת 1955 היו רחוקות. עידן שלם חלף, עידן של תמימות אבודה. ב-1977 עברנו כאן סמוך למקום שבו עמד בית הספר, וראינו גדר פח מקיפה את כל האזור, ומעבר לה בור פעור ובתוכו שברי אבנים מבית הספר שאיננו עוד. על הגדר היה תלוי שלט "סכנה כאן בונים". כך פתאום, בלי הודעה מוקדמת לתלמידים ולהורים, עקרו את בית הספר והחליטו להקים עוד מרכז קניות ומשרדים - "מרכז כלל".
על הריסת בית הספר נכתבו שירים:
בלפור חקק, אחי התאום כתב את שירו "איזו שלולית אדומה" (בלפור חקק, שירי מולדת עמ' 39, 1987) ואני פרסמתי אז את שירי - "תעודה נשכחת" (הרצל חקק, תעודה נשכחת, השיר מופיע על העטיפה האחורית, 1987).
זה לשון השיר שלי:
תְּעוּדָה נִשְׁכַּחַת בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם. הַצְּבָעִים הַיְּחִידִים עַל הָאָרֶץ הַשְּׁחֹרָה הָיוּ זְעָקָה שֶׁל אֵשׁ. וּפִתְאֹם חֲלוֹמוֹתַי.וּפִתְאֹם מַרְאָם שֻׁנָּה כְּמוֹ לֹא הָיוּ כְּלָל. מָתַי הָיִיתִי יֶלֶד. מָתַי לָבַשְׁתִּי סְוֶדֶר צְבָאִי שֶׁאִמָּא קָנְתָה מֵרוֹכֵל זָקֵן. עַל הַגְּזֻזְטְרָה הַחֲלוּדָה אוֹר כָּתֹם שֶׁמַּרְאֵהוּ כְּדָם שָׁפוּךְ. גַּם אָז הָיוּ טְלָאִים בְּמַרְפֵּקִי וְגַם בַּמָּקוֹם שֶׁאָהַבְתִּי הָיָה אוֹר לָבָן. כָּאן בִּרְחוֹב אַגְרִיפָּס הָיָה בֵּית סִפְרִי. עַכְשָׁו הַכֹּל נֶחֱרַב. רַק אוֹר לָבָן. כְּשֶׁאֲנִי שָׁב מִמִּלְחָמוֹת חַיַּי אֵין בַּת חֲלוֹם שֶׁתֵּצֵא לִקְרָאתִי. אֶת בֵּית הַסֵּפֶר אַלְיַאנְס לְבָנִים עָקְרוּ בִּכְלִי מָוֶת. בַּבֹּקֶר הָיִינוּ עוֹמְדִים וְשָׁרִים: אַלְיַאנְס, אַלְיַאנְס, כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים. וּבִמְקוֹם הָאוֹר הַלָּבָן, הֵקִימוּ מִבְצָר שֶׁל חֲנֻיּוֹת, אֶגְרוֹף שֶׁל שַׁיִשׁ וּכְלִי כֶּסֶף. הֵיכָן אָדוֹן סֶגַל וְאָדוֹן זִמְרָן. הֵיכָן גְּבֶרֶת וִינְקְלֶר הַמּוֹרָה לְתַנַ"ךְ. וְעַמּוּד הֶעָנָן. שְׁקִיעָה נוֹרֵאת הוֹד קֵדְמָה פָּנַי וּבָאֹפֶק לְבוּשׁ הַזַּיִת נִלְקַח יֶלֶד בּוֹעֵר. הָלַכְתִּי בּוֹ לְיַד חֲנוּת וּבָהּ קַרְקְפוֹת קְרָשִׁים,מַכְבֵּנוֹת וּמַחְלְפוֹת שֵׂעָר. כָּאן מָכְרוּ סִפְרֵי תּוֹרָה. וּבִמְקוֹם רוֹכֵל הַסְּוֶדֶרִים מוֹכְרִים בָּשָׂר. הַכֹּל מְשַׁנֶּה פָּנָיו. וּכְשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּרְאִי הֲרֵי אֲנִי עוֹדֶנִּי שׁוֹתֵת רוֹטֵט בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי. מָתַי הָיִיתִי יֶלֶד. כְּשֶׁאֲנִי שָׁב אֵין בִּי מִי שֶׁיַּעֲנֶה. הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים אֲנִי שׁוֹתֶה רַעַל הַתּוֹדָעָה, מְקַפֵּד חֲלוֹמוֹת נוֹאָשִׁים. מִתְרַגֵּל לְרוּחַ הַזְּמַן, לָרוּחַ הָרָעָה. בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי חַיָּל הָיִיתִי בַּמִּלְחָמָה. כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים אֵינִי זוֹכֵר עַל מָה. רַק בַּלֵּילוֹת צוֹרְבִים בִּי פְּסוּקִים עֲשֵׁנִים: מַה שֶׁלָּמַדְתִּי וְשׁוֹרַרְתִּי בְּאַגְרִיפָּס . בְּאַלְיַאנְס כִּי"חַ לְבָנִים כמה חודשים לפני צאת הספר שלי "תעודה נשכחת" פרסם אותו זיסי סתוי, עורך המוסף הספרותי של
ידיעות אחרונות, ובחר לפרסם אותו תחת השם "ילד במלחמה". זיסי סתוי אכן היטיב לקלוע לרוח השיר. כילדים חיינו בעולם תמים ומאושר ולא ידענו שיש להילחם על ערכי העולם הזה.
השיר מספר על עולם משתנה, על אגריפס שאיבד מזוהרו וממלכותו. השער היה ברחוב כל ישראל חברים. עם הקמת הקניון, הוזז השער לרחוב יפו, סמוך לבנק, כפריט נוסטלגי בלבד וכזיכרון לחברת האליאנס שהוקמה ב-1860.
אליאנס זכורה לטוב כילדים זכרנו את פרקי ההיסטוריה של האליאנס וכמה סייעה ליהודים בגולה, כמה נאבקה על ערכים של רוח ותרבות, יצאה למאבק באנטישימיות, הקימה מוסדות לחיזוק הזהות היהודית. אמנו סעידה, שלמדה באליאנס בעירק, רוויה בזיכרונות מן המוסד בבגדד וזוכרת עדיין פרקים שלמים של שירים בצרפתית.
אביה היה תלמיד חכם, אך בחר להעניק לבנותיו חינוך מוקפד וכולל, השכלה מערבית, ובכלל זה לימוד השפה הצרפתית. בכל בתי הספר שילבו באליאנס גם לימוד מקצועות שיסייעו ליהודים לחיות חיים מועילים ויצרניים.
דואר ישראל ידע להצדיע לבית הספר שלנו ולחברת האליאנס, ולאחרונה נערך טקס השקה לבול האליאנס [ראה תמונתו מטה] בבית הספר של האליאנס בירושלים, ודברי הוקרה נישאו מפי מנכ"ל דואר ישראל אבי הוכמן. כיום נותרו זיכרונות ויפה שדואר ישראל בחר להנציח את פועלה של רשת האליאנס בארץ וברחבי העולם.
