מצהלות מחנה הימין, כמו קינותיו של מחנה השמאל, בעת שממשלת ישראל הוסיפה לרשימת אתרי המורשת שאותם היא מבקשת לשמר את מערת המכפלה ואת קבר רחל, נראו לי, לפחות, מיותרות. כבר נמאס לכתוב את זה: ארץ ישראל כולה משני עברי הירדן הובטחה בהצהרת בלפור, שקיבלה לגיטימציה בינלאומית באמנות פומביות, לעם היהודי - ולכן, מה שנכבש בשנת 1948 איננו שונה ממה שנכבש בשנת 1967. אלה, כאלה, הם שטחים שהובטחו לעם היהודי, כדי להקים עליהם את ביתו הלאומי. מכאן, שאתרי המורשת שעליהם הצהירה ממשלת ישראל אינם יכולים היו להתמקד רק במה שמצוי מצידו המערבי של מה שמכונה הקו הירוק.
זה איננו קו גבול - ואין להתייחס אליו ככזה. מעברו המזרחי של הקו הזה לא הייתה אף פעם מדינה 'פלשתינית' או כל מדינה אחרת. צבא ההגנה לישראל נעצר שם במלחמת השחרור מסיבות שונות - אבל אף אחת מהן לא הייתה נעוצה בכך שמדובר בגבול בינלאומי. מה שנותר לאחר המלחמה הזאת מעברו המזרחי של הקו הזה נכבש בידי מדינת ירדן - עוד פיקציה שנבנתה כדי לגזול מן היהודים את מה שהובטח להם בדין, כמו הפיקציה המתארת את הערבים שחיו בארץ ישראל לפני 1948 כ'עם פלשתיני'. אף פעם לא היה 'עם פלשתיני' כשם שאף פעם לא היה 'עם ירדני' שהיה זכאי למדינה משלו.
לכן, הדרישה לוותר על אתרי מורשת של העם היהודי, אלה שנמצאים ב'שטחים' שנכבשו, או שוחררו, לטעמי, ב-1967 - נראתה מלכתחילה הזויה ולא נכונה. קברו של יוסף טרומפלדור הוא בוודאי אתר חשוב למורשתו של העם היהודי שחזר לארצו כדי לחדש בה את לאומיותו - אולם הוא בוודאי איננו חשוב יותר מקבר רחל או ממערת המכפלה שאותה רכש אבי-האומה המיתולוגי, אברהם, על-פי המסורת, בארבע מאות שקל כסף.