הסופר עצמו,
עמוס עוז לא יודע להגדיר את מהות ספרו "אותו הים", שאותו עיבד הבימאי חנן שניר לכלל הצגה. הפואטיקה של עוז מהספר המקורי, לא צלחה בעיבוד להניב מחזה של ממש. זה יותר בבחינת תרגיל לתיאטרון, כשהקהל עצמו אינו יודע מהי הפואנטה.
חנן שניר, בימאי מהשורה הראשונה הצנועה שלנו ("יהוא", "אנטיגונה", "החגיגה"), והשחקנים שרובם חביבים ומוכשרים, משחקים את הפינג-פונג של המעברים בזמן ובמקום מרפליקה לרפליקה, (מבלי להידרש להעמיד ולו גם סצינה אחת), בגבורה רבה.
תחילה, מספר המספר (יגאל שדה המרתק) שאלבר דנון (אהרון אלמוג) - התאלמן מאשתו (סנדרה שדה). כשלפתע, בתוך שנייה, היא חיה ונושמת ומספרת על בנה היחיד (יואב דונט המקסים), שעוזב את הבית לטראק בדרום אמריקה. מעברי הזמן והמקום מטלטלים את תודעת הצופה מכאן לשם, ולעיתים מזומנות הדיאלוגים בין דיטה (טלי רובין) והחבר ריקו - יואב דונט, מתנהלים מוחשית מול עינינו, גם אם זו רק חליפת מכתבים ביניהם.
התפתחות קשר רגשי בין דיטה ואלבר, כשבצד השני של כדור הארץ מבלה החבר עם נזירה לשעבר שהפכה זונה, אלה אמורים להוות את שיא העניין. אך הקהל לא יכול להסחף לדרמה שאיננה. כי הצגה אינה יכולה להיעשות מפסיפס מילולי, מהורדת השמלה של הצעירה כריטואל קבוע, כי לא כל כלום הוא "מחכים לגודו", ולמעשה אין פה התרחשות כל שהיא.
עם ספרו של עמוס עוז אפשר להיכנס למיטה, להיקסם מהשירה שלו, או שלא. אך להפכו להצגה - זו כבר אופרה אחרת. גם נוכחות שחקן איכותי כמו דויד קיגלר, שרץ על הבמה אנה ואנה, או תרגילי האקרובטיקה שמבצע מתן מאק, "הילד מסרילנקה" - אין בהם כדי לאושש את המצב. הפיתרון צריך להיות מתן עידוד למחזאים צעירים שיכתבו מחזות מקוריים של ממש, כפי שעושה "בית לסין" בפסטיבל אחת לשנה, מה שמניב יוצרים כאלה ליצור מחזות ראויים. אך כאן אנו שואלים: איפה המחזה?