אחד מעקרונות פרשנותה של פרופ' נחמה ליבוביץ לתורה הוא איתור מילות המפתח. כאשר מילה חוזרת שוב ושוב באותה פרשה, לימדה אותנו ליבוביץ, הרי שהיא מצביעה על עיקרון היסוד שלה. בפרשיות הקמת המשכן, זו של השבוע שעבר וזו של השבת הקרובה, המילה הזו היא "עשייה". ליתר דיוק: השורש ע.ש.ה על הטיותיו. בפרשת "תרומה" הוא מצוי למעלה מ-60 פעם, ובפרשת תצוה - למעלה מ-30 פעם. ודאי שאין זה מקרה.
יתרה מזאת: התורה משתמשת בשורש ע.ש.ה גם כאשר יכלה מבחינה לשונית להשתמש בשורשים אחרים. למשל: בפרשתנו מצווה משה "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך" - והלא על בגדים ראוי לומר "ותפרת". או בפרשת השבוע הבא, בה נאמר "ועשית אותה קטורת", כאשר השורש המדויק יותר הוא לרקוח את הקטורת. וכן הלאה.
כדי להבין את פשר השימוש המרובה כל כך בשורש זה, הבה ונחזור לתחילת חומש שמות ונעקוב אחרי קורותיהם של בני ישראל מתחילת השעבוד במצרים ועד לערב הקמת המשכן. חוט השני העובר בסיפורים אלו הוא הפסיביות של בני ישראל: במקרה הטוב ביותר הם מגיבים לאירועים חיצוניים, אך במרבית המקרים הם אינם מגיבים כלל.
פרעה מטיל על בני ישראל מיסים והולך ומחמיר את גזירותיו לעבדות ולרצח תינוקות - ואיננו שומעים שום תגובה שלהם. להוציא את המיילדות, שפעילותן היא בעיקרה הימנעות מקיום צו הרצח של פרעה, בני ישראל סבילים לחלוטין. כאשר השעבוד מחמיר, נאמר: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" - ותו לא. אין שום ניסיון להתמרד, אין שום ניסיון לשאת ולתת עם פרעה. אפילו האנחה והזעקה משוחררות כך סתם לחלל האוויר, בלא פנייה מוכוונת מטרה - דהיינו: בלא תפילה לה'.
כאשר מגיע משה עם בשורת הגאולה, הוא מדבר והוא עושה את המופתים ורק אז העם מאמין ומשתחווה. אך בהגיע המבחן המעשי הראשון, ההליכה אל פרעה, נשמטים הזקנים אחד-אחד, ומשה ואהרן מוצאים את עצמם לבדם מול מלך מצרים. הכבדת השעבוד שבאה בעקבות הפגישה הראשונה והכושלת בין משה לפרעה, מביאה לראשונה להתרסה של נציגי העם כלפי פרעה: השוטרים הבאים ומתלוננים מדוע הם מוכים. אך כאשר פרעה דוחה אותם בבוז ובאכזריות, הם נאלמים דום ורק באים בטענות למשה על שליחותו שהביאה להכבדת העול.
לכל אורך עשר המכות, בני ישראל נמצאים לחלוטין ברקע. אנו שומעים עליהם רק כמי שאינם נפגעים מן המכות. חז"ל אומנם מספרים על כך שבני ישראל מכרו למצרים מים במכת דם וגילו את אוצרותיהם במכת חושך, אך אין זה הפשט, ובכל מקרה - מדובר באירועים נקודתיים שאינם יותר מניצול הזדמנות רגעית שיצרו מעשיו של ה'.
הפסיביות בולטת במיוחד ביציאת מצרים. היד החזקה בה נוקט ה' אינה רק כדי להכריח את המצרים לשחרר את בני ישראל, אלא גם כדי להכריח את בני ישראל להשתחרר. חז"ל מתארים יפה כיצד בני ישראל נמנעו משחיטת קורבן הפסח ומברית המילה, והתורה עצמה מדגישה שהם אפילו לא הכינו צדה לדרך. אלמלא הכורח מלמעלה, סביר להניח שרבים מהם היו מעדיפים להישאר במצרים, מתוך הנחה שלאחר המכות לא יתחדש השעבוד.
עובר שבוע ובני ישראל ניצבים על שפת ים סוף, מלפניהם הים ומאחוריהם המצרים. אין הם מסוגלים לעשות דבר חוץ מלצעוק לה' ולצעוק על משה. תגובתו של משה: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". ואכן, הים נקרע ורק כך ניצלים בני ישראל. ואילו בהמשך הדרך, כאשר נוצר מחסור במים ובמזון, ה' הוא המספק צרכים אלו בדרכי נס.
מלחמת עמלק היא המקרה הראשון בו בני ישראל פועלים בעצמם, אך גם זאת בצורה מוגבלת. ראשית, הם רק מגיבים להתגרותו של עמלק. שנית, המלחמה הפיזית בראשותו של יהושע היא המעשה המשני; העיקר הוא תפילתו של משה, הניצב על ראש הגבעה וידיו פרוסות השמימה.
גם במתן תורה בני ישראל פסיביים לחלוטין. ה' יורד על הר סיני, ה' משמיע קולות וברקים, ה' משכין ענן על ההר, ה' קורא את הדברות הראשונות ומשה את הבאות אחריהן. כפי המדרש המפורסם, אפילו עצם ההסכמה לקבל את התורה לא הייתה מרצונם של ישראל, אלא רק כאשר הקדוש ברוך הוא כפה עליהם הר כגיגית ואמר: אם תקבלו את התורה - מוטב; ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ולאחר מתן תורה, משה כורת את הברית עם העם, מקריא את דברי התורה, מקריב קורבנות ומזה את הדם; העם שוב פסיבי לגמרי.
ראינו, אם כן, שבני ישראל כמעט ואינם נוקפים אצבע לכל אורך תהליך הפיכתם לעם. והנה מגיע הציווי על המשכן, והתמונה מתהפכת לחלוטין. לעשות, לעשות, לעשות - זוהי המצוה המוטלת על העם. המשכן לא יירד מן השמים, הכלים לא ייווצרו מעצמם. על בני ישראל מוטל לאסוף את חומרי הגלם, לשקול ולמדוד, לתכנן ולפקח, לנסר ולשייף, לצרוף ולפתח, לאפות ולבשל - שורה ארוכה של מלאכות (שהן ל"ט אבות מלאכה של שבת), והכל בידי אדם ובדרך הטבע.
ההסבר לכך טמון כבר בתחילת הציווי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". השראת השכינה בתוך העם ובתוך האדם אינה יכולה להיות תוצאה של הליך אלוקי. היא יכולה לבוא רק אם האדם עצמו עמל על כך, רק אם הוא עצמו משקיע את כל המאמצים הדרושים - הן מבחינה רוחנית והן מבחינה חומרית. אין קיצורי דרך ואין ניסים.
מובן שה' הוא המתווה את הנתיב הראוי, שהרי מי שינסה להתקרב לשכינה שלא בדרך הנכונה - ייפגע קשות. באותה מידה הבטיחו לנו חכמינו, ש"הבא ליטהר מסייעין אותו": מי שמפגין את רצונו להתקרב לה', זוכה לסיועו. אך את הצעד הראשון, ולמעשה את רוב הצעדים שלאחר מכן, על האדם לעשות במו ידיו.
