עם פתיחת משפטו של ראש ה
ממשלה לשעבר
אהוד אולמרט, צריך לאחל לו מכל הלב שייצא זכאי ונקי-כפיים. שחפותו - כפי שהוא טוען לה - תוכח. הוא הדין בנשיא לעבר
משה קצב, שמשפטו מתנהל בחדרי חדרים, נסתר מאור השמש.
עד שזה יקרה - והתהליך המשפטי בישראל הוא ארוך ומייגע - ואם זה יקרה, נקלענו למצב שצריך להביך כל אזרח במדינת ישראל: זו פעם ראשונה שעומדים לדין הן נשיא לשעבר והן ראש ממשלה לשעבר, ועוד בעת ובעונה אחת, באשמת עבירות פליליות-מוסריות חמורות.
אין לשמוח לאידם של קצב ואולמרט. יש לקוות שהשניים, שבעבר הלא-רחוק עמדו בראש מערכות השלטון, הנהיגו את מדינתנו, ישבו על כסאותיהם של חיים ויצמן ויצחק בן-צבי, מנחם בגין ולוי אשכול - ייצאו זכאים בדין, חפים מכל חשד, אשמה ופשע. זאת - למרות שהתקשורת כבר חרצה לפחות את גורלו של קצב ה"בלתי פופולרי", והכתימה אותו עד תום. ספק אם כל מה שנכתב עליו לא יהיה בעוכריו בבוא השופטים לחרוץ דינו.
גם לגבי אולמרט, העיתונאים כותבים יותר לפי משאלות לב ופחות באובייקטיביות, כל עיתונאי והתייחסותו לנאשם רם המעלה. אולמרט, על שום לשון החלקלקות שלו, בזכות הצ'אפחות שהוא יודע לחלק על ימין ועל שמאל ומעל לכל הודות לעמדותיו הפוליטיות ההפוכות מכל מה שאמר בעבר, עודנו פופולרי בקרב כמה פובליציסטים ועיתונים, בקרב האליטה הכלכלית והשמאלית. אין פלא, על כן, שהוא זוכה ליותר אהדה בתקשורת.
כך או כך, כבר מזמן נפרצו אצלנו גבולות הסוב-יודיצה, גבולות האתיקה התקשורתית, בכל הקשור לשני נאשמים רמי מעלה אלה. השאלה היא אם יידעו שופטינו להתעלות מעל לכל הפירסומים ולהוציא משפט צדק.
כמו למשה קצב, אני מאחל גם לאהוד אולמרט שייצא זכאי בדין, וכי משפטו יתנהל בקצב מהיר ללא עינוי דין. אני מאחל לו ולנו, שלא יוטל בו כתם, שעלול לדבוק כמובן בכולנו, אזרחי ישראל.
למען הסר כל ספק: אני מאחל לו זאת רק מבחינה אנושית ואישית. שייצא זכאי - לו יהי, אבל שלא יחזור לפעילות פוליטית, שלא נשוב ונראה אותו בעמדת מפתח כלשהי בצמרת המדינה.
כי מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, יכול אולמרט לדבר גבוהה-גבוהה על עברו הבית"רי, על בית אבא ואמא בבנימינה, על דבקותו-כביכול בתורת ז'בוטינסקי - כך עושה, אגב, גם יורשתו
ציפי לבני - אבל אלה הם דיבורים בעלמא, גילגולי עיניים והולכת שולל. בעניינים אלה של עקרונות ואידיאולוגיה הוא כולו חייב.
בשלוש שנות עמידתו בראשות הממשלה הוכיח מר אולמרט את אפסות התנהלותו, התנהגותו והנהגתו, אף כי אין חולק על כך שהאיש אינטליגנטי ומבריק, כובש לבבות וידידותי-למשתמש.
בקושי החל משפטו וכבר עתה נשמעים רמזים, שמבחינה פוליטית, אולמרט לא אמר את המלה האחרונה. "הוא עוד ישוב - ובגדול", מתנבאים ומייחלים כמה פרשנים "יודעי דבר", וכאמור משפטו הפלילי רק החל, וארוכה הדרך לפסיקה, תהא אשר תהא.
שלא כמותם, איננו רוצים לשוב ולראות את אהוד אולמרט בהנהגה. וזאת, לא על שום כשליו המוסריים - אם יוכחו - אלא על שום הסטייה הגדולה מהדרך הלאומית, על הנזק הגדול שגרם למדינה בנכונותו לוויתורים מרחיקי לכת לפלשתינים, על שום התפנית של 180 מעלות שעשה יחד עם שרון פטרונו מדרכו כאיש הליכוד לפילוג של קדימה, ועל הנזק הגדול שנגרם לישראל מבחינה מדינית וצבאית-הרתעתית בתקופה שבה הגה השלטון היה נתון בידיו.
אהוד אולמרט גם כאזרח פרטי הוא היום - ובלי קשר למשפטו - מנושאי דגל השמאל הקיצוני, התבוסתני, שהיה מוכן למסור כמעט מאה אחוז משטח יו"ש ומחצית מירושלים לידי האויב הפלשתיני - שבוודאי לא היה מסתפק במה ששמע מפיו.
עובדה: כמו שערפאת לא הוקסם מגודל הוויתורים שהיה מוכן לעשות
אהוד ברק, כך אבו-מאזן לא הלך לקראת ויתורי אולמרט, והיום אל מול הממשלה בראשות
בנימין נתניהו הוא רק יכול לחלום עליהם.
ואולם, אהוד אולמרט אף הרחיק לכת מברק, כאשר אף הסכים שייכנסו לישראל כמה עשרות אלפי פלשתינים.
צר לנו לראות ראש ממשלה לשעבר בא בשערי בית המשפט, חמוש בסוללה של עורכי דין שהעסקתם עולה בוודאי ממון רב. צר לנו לראות את אהוד אולמרט במצוקתו המשפטית, עסוק עד למעלה מהראש במאבק האישי לטהור שמו.
מנגד, טוב שאיש זה הוא מזה שנה ויותר אדם פרטי, שאינו בא עוד בשערי לשכת ראש הממשלה. הוא אולי ייצא זכאי משורת הפרשיות החמורה שבהן הוא מואשם, אבל מבחינה ציבורית - כבר גזר על עצמו דין של חייב.
איש אשר עד כדי כך סטה מהדרך ומהעקרונות, שרצה להוביל את ישראל אל עברי פי פחת בוויתורים הקשים שהיה נכון להם, טוב כי ישאר ספון בביתו וטוב שיתעסק בענייניו האישיים-משפטיים בלבד, ואפילו יכתוב זכרונות. בנדון זכרונות - דן כבר היה חלוץ לפניו.
מר אולמרט כבר לא בא בשערי משרד ראש הממשלה, ומי יתן ואפילו יזוכה בסוף התהליך שייארך בוודאי שבועות וחודשים - לא הוא ולא חבריו לדרך התבוסתנית (ציפי, שאולי, מאירקה), לא יגיעו שמה אי פעם בעתיד.
