בתקשורת האמריקנית מתייחסים לזה כאל אירוע היסטורי, לא פחות:
חבר השופטים של פרס פוליצר הסכים
לאפשר בפעם הראשונה להגיש סיפור עיתונאי שפורסם בשבועון "נאשיונל אינקוויירר" כמועמד לפרס העיתונות היוקרתי. הרבה צקצוקי לשון והרמות גבה ליוו את הידיעה על כך, שכן בעיני כתבי ועורכי עיתונים כדוגמת ה"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט", נחשב השבועון - "טבלואיד סופרמרקטים", כפי שהוא מכונה בבוז - ליצור תקשורתי נחות, שאינו ראוי לבוא בקהל העיתונות הלגיטימית.
אלא שהפעם הביא עימו ה"אינקוויירר" קבלות, והוכיח שאין מדובר בסיפור זניח. השבועון היה זה שחשף לא רק את פרשת בגידתו של הסנטור לשעבר
ג'ון אדוארדס, בן 56, באישתו חולת הסרטן, אלא גם את העובדה שבניגוד להכחשותיו הנמרצות, הוא אביה של התינוקת פרנסיס קווין האנטר. פרנסיס, פרי הרומן של הסנטור ושל צלמת וידיאו שעבדה במטה הבחירות שלו, נולדה לפני כשנתיים במהלך הקמפיין שבו ניסה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות.
יותר משהפרשה הזו מלמדת על אדוארדס ועל ה"אינקוויירר" היא מציגה את פניה המוסרניות והצדקניות של אמריקה, של הפוליטיקה ושל התקשורת שלה; אמריקה שמתגדרת במוסריות ויקטוריאנית, שמחייבת בראש ובראשונה חזות מהוגנת, משפחה מרובעת וערכים שמרניים כדי להיבחר למשרה פוליטית. אדוארדס התעקש לשמור על הציפוי המתקתק הנדרש: אב ששכל את בנו הבכור בתאונת דרכים; בעל לאישה, אליזבט, שנאבקה במחלה קשה, וקלסתר צעיר וחייכני. ממש כמו טייגר וודס, שהיה לאלוף העולם בהכנסות מספורט, לא רק הודות לכישוריו על מגרש הגולף אלא גם הודות לחזות הילד הטוב ואיש המשפחה שטיפח בקפדנות.
אדוארדס חלם על הבית הלבן, אבל חמק בלילות לחדרי מוטלים כדי לבלות עם הצלמת ריילי האנטר,
שהפיקה אז סדרת סרטונים בכיכובו להקרנה בקמפיין ב"יו טיוב". היחסים השכיחו ממנו כנראה את המציאות האמריקנית: ב-1987 סוכל החלום הנשיאותי של סנטור דמוקרטי אחר, גארי הארט, לאחר שה"אינקווירר" חשף את תמונתו עם צעירה בשם דונה רייס על סיפון יאכטה בשם "מונקי ביזנס".
ביל קלינטון הצליח לחמוק, בקושי רב ובמזל גדול, מגורל דומה לאחר שאחת מהנשים עימן בילה, ג'ניפר פלאורס, חשפה את הרומן ביניהם ערב הבחירות ב-1992. רומנים מהצד, שבתרבויות פוליטיות אחרות, כמו צרפת למשל, אינם מרגשים איש כמעט, היו באמריקה למטען הנפץ המסוכן ביותר לפוליטיקאי. והמרעום שמפעיל את חומר הנפץ הוא, לעתים קרובות, ה"נאשיונל אינקווירר".
מאז נוסד ב-1926 קנה לעצמו השבועון שם רע של צהובון שמתמחה ברכילות, בסיפורים סנסציוניים מפוקפקים - "חייזר נחת בחצר האחורית שלנו ואנס את בתי" - וגם בשיטות עבודה שאינן מקובלות על העיתונות הממוסדת.
החל מתשלום למקורות עבור סיפורים ("יש לכם חדשות? - אנחנו משלמים בגדול", מזכיר השבועון לקוראיו מדי שבוע) ובמיוחד למאפרות, מלצרים ונהגי לימוזינות בהוליווד, ועד חיטוט בפחי האשפה של כוכבים והצגת המימצאים, כולל אריזות של חטיפי מזון, מוצרי קוסמטיקה וטמפונים.
יחד עם שבועונים נוספים, מוכרים פחות, היה ה"אינקווירר" למתעד הלאומי של גיחותיו הקבועות של אלביס פרסלי לתחנות דלק, דיינרים ומועדוני לילה בשנים שחלפו מאז מותו בקיץ 1977.
מאז שנות השמונים השתנה מעט הקו של ה"אינקווירר". פחות סיפורים דמיוניים ויותר ידיעות חדשותיות על כוכבים ופוליטיקאים. חדשותיות במובן של רכילות, בעיקר חיי האהבה, רומנים וגירושים, וגם מחלות וצרות אחרות. בשנה שעברה דיווח ה"אינקווירר" למשל: "ל
מייקל ג'קסון נותרו עוד שישה חודשים לחיות". התברר שהשבועון טעה רק בשבוע אחד.
אדוארדס, כמו כל פוליטיקאי אחר, היה על הכוונת של השבועון מרגע שהחליט לרוץ. באוקטובר 2007 דיווח ה"אינקווירר" לראשונה על הרומן עם האנטר. אדוארדס, כצפוי, הכחיש. העיתונות הרצינית לא התרגשה. בדצמבר באותה שנה חשף השבועון את דבר הולדתה של התינוקת. אדוארדס שוב הכחיש. מאוחר יותר התברר שכל אנשי צוותו היו עסוקים באותה שעה במאמץ קדחתני להגן על הבוס. אחד מעוזריו, אנדרו יאנג, קיבל לשם כך את האבהות על עצמו. דובר על כך שהאנטר קיבלה תשלום נכבד כדי שלא תפתח את הפה.
באוגוסט 2008 הודה אדוארדס שניהל רומן, ביקש את סליחתה של אשתו החולה וייחל למחילה מן האל, אבל שוב הכחיש בתוקף את האבהות. לפני כחודש, בינואר 2010, הודה פומבית שהוא האב וצירף לכך התנצלות רגשנית לפרנסיס הקטנה על שהתכחש לה. "זו הייתה טעות", אמר, "אולי כשהיא תגדל ותבין היא תסלח לי".
הסיפור עדיין לא תם: עכשיו, כאשר כל התפרים נפרמים, יוצא לאור ספרו של יאנג, שבו הוא מביא את גרסתו המלאה על מפעל הטיוח הגדול שבו עסקו עוזריו של אדוארדס.
אשתו של יאנג סיפרה בראיון בתוכניתה של אופרה וינפרי שיש בידיהם קלטת שבה נראים הסנטור והצלמת מקיימים יחסי מין.
אדוארדס איבד את הסיכוי להיבחר לא בגלל הפרשה הזו, אלא משום שברק אובמה והילארי קלינטון חלפו על פניו במירוץ.
אבל "האינקווירר" לא הירפה, וכמו תמיד, הסיפורים החלו מחלחלים גם לעיתונות הממוסדת. קווי התיחום בין ה"אינקווירר" לבין היומונים המכובדים החלו להיפרץ כבר בשנות התשעים. פרשת מעצרו של או.ג'יי. סימפסון בחשד לרצח כפול ומהלך חקירתו לוו מדי שבוע בגילויים ב"אינקווירר", שרבים מהם צוטטו אחר כך ביומונים. אם אתם מצטטים אותנו, דרשו עורכי ה"אינקווירר", לפחות אל תזלזלו בנו.
שנים אחדות אחר-כך, הם חייכו בסיפוק כאשר גם ב"ניו-יורק טיימס" החלו לדווח בעמוד הראשון על כתמי זרע נשיאותיים שנמצאו על שמלתה של מוניקה לוינסקי. בארי לווין, עורך ה"אינקווירר", נהנה לחשוף את צביעותם של עמיתיו בניו-יורק ובוושינגטון. אף אחד מהם לא רוצה להיות ראשון שיחשוף סיפור כזה, אמר לכתבים, אבל כאשר אנחנו מפרסמים - הם רצים ולוקחים את הסיפור.
לא רק הפוליטיקה האמריקנית נהנית להתעטף במעטה צדקני. גם העיתונות. המחשבה ש"האינקווירר" ייכנס למועדון היוקרתי של פרס פוליצר - לפי שעה כמועמד - מעוררת אי-נוחות רבה בקרב עיתונאים. מבחינתם לא רק התוכן של השבועון הוא בעייתי, אלא גם שיטות העבודה שלו. עוד לפני שעלתה שאלת הפרס על הפרק דיווח ה"
וול סטריט ג'ורנל" על התנהלות אתית מביכה ובעייתית של השבועון בפרשת טייגר וודס.
על-פי הפרסום ב"ג'ורנל", ה"אינקווירר" החזיק בידיו תצלומים של וודס עם אחת ממאהבותיו הרבה לפני שהתפוצצה הפרשה, אבל נמנע מלפרסם אותם. וודס, כך פורסם, הצליח לקבור את הסיפור באמצעות
הסכם שתיקה נדיב, שבמסגרתו העניק ראיון בלעדי, כולל תצלום שער, למגזין Man Fitness, שגם הוא בבעלות חברת "אמריקן מדיה", המו"ל של ה"אינקווירר".
ייתכן שהממסד העיתונאי היה מצליח להשאיר את השבועון מחוץ למירוץ לפרס, אלמלא קמפיין באינטרנט שקרא להכיר בחשיבות התחקיר בעניין אדוארדס. מבחינה ציבורית לא חשיפת הרומן היא העיקר, אלא קריעת הכיסוי ממסע הטיוח והשקרים. כל הטענות שהעלה ה"אינקווירר", שבתחילה פטרו אותן כרכילות חסרת-משמעות, הוכחו כנכונות. אדוארדס שיקר במצח נחושה, שוב-ושוב. עתה מדווח כי רשויות פדרליות בודקות אם לא נעשה שימוש בלתי-חוקי בכספי תרומות בעת הקמפיין כדי לממן את האקרובטיקה המורכבת של ההכחשה.
מי שנחשבת למובילת הקמפיין שהכניע בסוף את חבר השופטים היא יועצת יחסי הציבור והלוביסטית הוושינגטונית אמילי מילר, המפרסמת בלוג באתר "
פוליטיקס דיילי". על-פי מילר, ה"אינקווירר" הוא אומנם טבלואיד של סופרמרקטים, אבל "הגיע הזמן שהאליטה של התקשורת תודה שמדובר במקרה זה בצוות תחקירנים מעולה שפוצץ את השערוריה הפוליטית הגדולה ביותר של שנת 2009". כמוה, בלוגרים אחרים וגם עיתונאים מקצועיים טוענים כי הגיע העת לחדול מן היחס הפטרוני והמזלזל כלפי ה"אינקווירר".
ב-12 באפריל נדע אם גם במערכת ה"אינקווירר" יוכלו להרים כוסות שמפניה כאשר יפורסמו שמות הזוכים בפרס בקטגוריות השונות. אבל מה שכבר ברור
שהמונח טבלואידיזציה, שבו מתארים חוקרי תקשורת את תהליך אימוצם של מרכיבי תוכן, סגנון ולעתים גם שיטות עבודה שהיו מקובלים בעבר רק על טבלואידים - על-ידי העיתונות הממוסדת, מקבל עכשיו משמעות חדשה.
ואולי יש בכך גם סגירת מעגל היסטורי. שהרי ג'וזף פוליצר, לפני שהקים את בית הספר לעיתונות באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק ואת הקרן שמחלקת את הפרס על הישגים עיתונאיים, היה מו"ל של ה"ניו-יורק וורלד",
אחד העיתונים שבגינם נטבע הכינוי עיתונות צהובה.
עוד בנושא: 