לפני עשרה ימים לערך, ירושלים ותושביה רוו קצת נחת לאחר שהקרון הראשון של הרכבת הקלה הופיע בנסיעת בכורה איטית, חגיגית, כיאה לחלוץ מלכותי אשר מבשר את בואה של המלכה בעוד כשנה וחצי. אין סמל הולם יותר לסבל ולהתשה שעיר זאת ותושביה סוחבים על גבם - סבל רגיל ו"סבל ירושה" - מאשר הרכבת הקלה הזאת אם היא תיוולד ללא פגם זה יהיה נס, ומכיוון שמדובר בירושלים - נס משמים. אבל גם נס לא יוציא את ירושלים מן המלכוד שבה היא נתונה.
מנכ"ל חברת "סיטי פס" המבצעת את העבודות,
יאיר נווה, מצוטט כמי שאמר: "זאת הרגשה טובה ומרגשת, אנחנו רואים את תחילת הסוף". אמר ולא ידע איזו סמליות יש בדבריו. גם אני מתכוון לתחילת הסוף, אבל לא לרכבת הקלה. אלא למטען הכבד שעיר זאת נושאת מאז ומעולם ואשר הפוליטיקאים העכשיוויים מוסיפים לה עוד משקל שהיא לא תוכל לשאת אותו. הרכבת הקלה היא משל. היא כמו דברים רבים שנעשים בעיר, נולדה בחטא, בכך שבמקום להשקיע מיליונים ברווחת תושבים אלה שחיים בה, שיוסיפו להתגורר בה ולא יברחו לשפלה או לערים סמוכות, ואלה שעזבו - שחלקם יחזרו, הכספים הושקעו במוליך ראוותני שאין צורך בו. חשמלית מפרקית אשר קשורה בכבלים מעל יכלה למלא אותו תפקיד אם הנתיב היה מיועד רק אליה, כמו פסי הרכבת. וכתושב ירושלים במשך קרוב ל-40 שנה, ליבי עם תושביה.
הרכבת הקלה גם היא לא נמנית עם הבעיות הבסיסיות של ירושלים. בעוד שלגבי ישראל כולה הציבור מודע לאיום פוטנציאלי שאם לא ניפרד מן השטחים זאת תהיה מדינה דו-לאומית ולבסוף פלשתינית, בירושלים האיום הזה מצוי בינתה כמו עננים כבדים שיושבים עליה בימי חורף. בעוד שכאשר מדובר בשטחים קיים איזה קונצנזוס שלא נוכל להישאר בהם לנצח, בירושלים ההסכמה היא הפוכה. הסכנה של דילול האוכלוסיה היוצרת והמפרנסת את העיר היא מוחשית מאוד. ובהקשר זה אני מתייחס לשני חלקי העיר. הנתונים הסטטיסטיים של מכוני סקרים של מוסדות מחקר ובראשם מכון ירושלים לחקר ישראל, חוקרים במדעי החברה בגיאוגרפיה באתנוגרפיה, קובעים חד-משמעית, שאם לא ניפרד ממזרח ירושלים ומרבע מיליון תושביה, עתידה של ירושלים נחרץ.
בעוד שהרכבת הקלה עשויה לסייע בהקלת העומס בעיר המרושתת סמטאות ורחובות צרים את הרכבת הכבדה - ההיסטורית החמצנו. ירושלים, אם תחוזק ותקוים איכשהו במתווה כפי שהוא נראה עכשיו היא לא תרכוב על רכבת קלה. היא תהלך במקרה הטוב על קביים. רק ניתוח קרדינאלי פתוח יכול להציל אותו ברגע האחרון.
על-פי הנתונים של מכון ירושלים לחקר ישראל, כבר 20 שנה שירושלים סובלת מהגירה שלילית. יש בה עניים רבים הן מקרב החרדים במערב העיר והן בקרב הערבים במזרחה. די בנתון אחד בלבד כדי להעיר אותנו מן השרעפים ההזויים שאנו נתונים בהם. עם כיבוש מזרח העיר היו בה 69,000 תושבים פלשתינים. מספרם כיום יותר מרבע מיליון. באותו זמן היו במערב העיר 200,000 יהודים בקרוב. כיום יש בה קרוב לחצי מיליון יהודים. משמע שהגידול באוכלוסיה היהודית היה פי שניים וחצי ואצל הערבים פי ארבעה.
אביא דוגמה קטנה במיקרו. כאשר עברתי לירושלים מתל אביב, בראשית שנות השבעים ונכנסנו לבית חדש בשכונת קטמון הישנה, היו שני אלמנטים שהיום לא קיימים עוד. אחד - זאת הייתה שכונה חילונית, עם קומץ תושבים מסורתיים שהועברו מן העיר העתיקה. כיום זאת שכונה דתית ברובה. לא חרדית, אלא דתית-לאומית, לרבות תושבים אורתודוקסיים רבים שבאו מן המערב, והתחנכו לסובלנות דתית. בעוד ששכונה כמו רמות שהייתה פעם רובה חילונית היא כיום ברובה חרדית. התופעה השנייה היא היציאה מן העיר של תושבים ותיקים ובעיקר של הדור החדש, ובעקבותיה ההורים מצטרפים אל הילדים. בביתנו היו 14 משפחות שלהם שלושים ושלושה ילדים, מאלה שנולדו באותו בית ואחרים שבאו כילדים. כיום 30 מקרב הדור השני ירדו לשפלה וגם השלושה הנותרים עברו לפריפריה הירושלמית. זה קורה לסטודנטים, לא רק אלה שבאים אליה מבחוץ, אלא שנולדו בירושלים. הם מדברים ברגליהם.
במשך הזמן, במוקדם או במאוחר, חלק מן הדיירים ואני נמנה איתם, הלכו בעקבות הילדים. תהליך זה נמשך גם בשכונות אחרות, ובשבועות האחרונים קיבלתי הודעה משני מכרים שהם, כמוני, חיו עשרות שנים בירושלים, והם מחפשים דירות בתל אביב והסביבה להיות בקרבת ילדיהם ונכדיהם. זהו תהליך בכיוון אחד בלבד מלמעלה למטה. גם צעדים מנהליים לא יצליחו לשנות את המגמה הזאת. לדוגמה, כחלק מן הסיכום עם ערוץ 10 להארכת הזיכיון שלו, הוא אמור לעבור לירושלים, כפי שבעצם הוא התחייב עם הקמתו. אבל גם אם הוא יעלה הוא לא יבוא לירושלים אלא ליישוב הכפרי נווה אילן, מרוחק מירושלים ולא שייך לירושלים ובו מצויים אולפני ג.ג לקולנוע ולטלוויזיה.
אני כמעט משוכנע שרבים מקרב העובדים יעדיפו להישאר בתל אביב ולנסוע בכביש מספר אחד מרחק של 50 ק"מ, על פני חיפוש דירה, בתי ספר לילדים וכיו"ב. וחלקם ימצאו דיור הולם בישובים הסמוכים כמו מוצא, בית זית, מבשרת, עין חמד ואפילו מודיעין. ירושלים לא תצא נשכרת מצעד מינהלי כזה. אולי באספקת מצרכים ואי אלה שירותים. מכאן שאיזה צעד מינהלי או עוד בית בסילואן או בעיר העתיקה, לא יעלו ולא יורידו.
כיום בעידן של רעשים ניתן לומר שירושלים יושבת על הר געש. לא כזה שמרעיד את אמות הספים שמקורו בלוחות הטקטוניים שנעים למטה. בדקתי כמה רעשים פיסיים עברו באמת על ירושלים ומצאתי שמעט מאוד. ברובם ירושלים לא הייתה המוקד. גם לא במאה ה-7 לפנה"ס כאשר בארץ כולה נספו 30,000 בני אדם. ברעש במאה הקודמת, ב-1927 נהרגו בירושלים (על-פי ויקיפדיה) 135 אנשים, 450 נפצעו ו-300 בתים ניזוקו או התמוטטו. רעידת האדמה שחזויה בירושלים היא אתנוגרפית מדינית, והיא לא בחזקת ניחוש אלא תחזית מדויקת. והשקט, במידה והוא ישנו, הוא שקט מטעה, מרדים, שקט לפני סערה.
