במקרא הכושי הוא אחר, אך לא אחר רע, אפשר אפילו לומר שהוא אחר טוב. ואולם בספרות חז"ל ובספרות ימי הביניים התפיסה משתנה: פרופ'
אברהם מלמד, מומחה למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה, מראה בספרו "היהפוך כושי עורו" כי חז"ל תולים בכושים כמה חסרונות ובהם אלימות ופריצות. במפגש היהדות עם האיסלאם התפיסה הזאת מתעצמת ואילו בתקופה המודרנית שוב חוזרת הספרות שלנו לראייה חיובית של הכושי.
מכאן שלא רק המקרא יצא חבול מידיהם של חכמי הדיפלומטיה שלנו, גם הספרות העברית המודרנית, ובעיקר ספרות הילדים, ניזוקה קשות מהחלטתם. בשנת 1937 החלה הוצאת הספרים "התקופה" להוציא לאור חוברות עם סיפורים לילדים מאת ימימה טשרנוביץ, בשם "סיפורים לרמה", ואחת מהן, שהתחבבה על אלפי ילדים בארץ במשך שנים רבות, נקראה "כושי ונושי". כושי הוא כלב ונושי הוא ילד, וכשנושי חולה כושי הולך במקומו לגן. בעקבות ההצלחה כתבה ימימה טשרנוביץ חוברת המשך ושמה "כושי ונושי נוסעים לירושלים". כאשר הגיע ל"קול ישראל" בירושלים דבר הגזירה שנגזרה על המילה כושי, שאל אחד מבכירי העורכים במחלקת הנוער והילדים: "אז איך נקרא עכשיו לספר? אפריקני ונושי נוסעים לירושלים?" (נושי, אגב, הוא קיצור של אנוש).
נפגע ישיר אחר מהגזירה היה השיר "כושי כלב קט" של אנדה עמיר. עד פרשת המשתלם מאפריקה שרו דורות של ילדים בקול זך וצלול: "כושי כלב קט / נשאר אתה לבד / לשמור את ביתי /לשמור את חצרי /. בא שועל גדול / לטרוף התרנגול / כושי אז נבח / והשועל ברח". לא עוד. השיר הוצא מן השידור בפקודת השלטונות.
לפני הגזירה עוד הספיקו ילדי הגן להתפנק גם בממתק הקרוי כושי - כדור רך בציפוי שוקולד חום כהה, כמעט שחור, ובתוכו קרם לבן, שאינו אלא תערובת סמיכה של סוכר, מעט חלב ואוויר. לא עוד. עכשיו שמו של הממתק הוא קרמבו ויש גם שמות מסחריים אחרים.
עוד משוררת אהובה שנפלה קורבן לגזירה הלשונית הייתה
לאה גולדברג. בספרה "דירה להשכיר" היא מתארת את אחת הדיירות כך: "בקומה השלישית / חתולה כושית / נקייה מגונדרת / על צואר יש לה סרט". אחד הדיירים הפוטנציאליים, חזיר, מחליט שלא לשכור חדר בבניין ומנמק: "איך אשב אני, חזיר / לבן בן לבנים מימי בראשית / בכפיפה אחת / עם חתולה כושית?" וכך, החזיר הוא שנמצא בידי ועד הבית בלתי ראוי לגור בבניין - ובדין. הוא הדמות הדוחה, ולא החתולה הכושית. ואולי דווקא את המילה חזיר היו אנשי משרד החוץ צריכים לפסול, מאחר שהתחליף - "דבר אחר" - מצוי להם מן המוכן.
כמעט בכל ספרות הילדים המקורית בארץ היחס לדמות הכושי, ילד כמבוגר, הוא חיובי ומלא חיבה. נחום גוטמן למשל, בספרו "בארץ לובנגולו מלך זולו - מסע הרפתקאות באפריקה", שיצא לאור בארץ ישראל בשנת ת"ש, 1940, כותב על הכושים בידידות ובהערכה, מתאר כיצד הוא וכושי אחד מבלים לילה ליד רשת ללכידת נמרים, מציג ציור קדום שציירו כושים ומספר כיצד הוא שוכב לנוח תחת עץ ליד כפר של כושים.
גם בשיר הילדים "עלילות עליקמא" מוצג "כושי סמבו" כילד שחור חביב ואהוב. רק אפרים די-זהב בספרו לפעוטות "הכושי וצהבהב" (הוצאת קריית ספר, ירושלים, תשי"ג, 1953), מתאר ילד ושמו כושי-חושם, המקלקל כל מה שנותנים לו.
המילה כושי מתחילה לקבל טעם לוואי מעט לא נעים כשבודקים תרגומים של ספרי ילדים קלאסיים אנגליים ואמריקניים. המתרגמים לעברית עושים כמיטב יכולתם לרכך טעם זה, אך אינם יכולים לעקוף את המקור לגמרי. בספרו של יו לופטינג "דוקטור דוליטל" מופיע הנסיך השחור במפו שרוצה להיות לבן. התוכית פולינזיה הוגה תוכנית: דוקטור דוליטל יהפוך את הנסיך משחור ללבן ובתמורה יסדיר הנסיך את שחרור הרופא וחיותיו מבית הכלא וייתן להם ספינה לחזור בה לאנגליה. הרופא מגיב באוזני פולינזיה על תוכניתה:
"הכל טוב ויפה", אמר הרופא, "רק שאין זה פשוט כל-כך להפוך אדם שחור ללבן. את מדברת כאילו במפו הוא בגד שיש לצבוע מחדש. אין זה פשוט כל-כך. שהרי כבר נאמר בכתבי הקודש: היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? האם זה ידוע לך?"
"לא, זה לא ידוע לי", אמרה פולינזיה בקוצר רוח. "אבל אתה מוכרח להפוך את הכושון הזה ללבן".
גם הכלב ג'יפ קורא לנסיך כושון וזהו כינויו של במפו, שהוא טיפוס רומנטי ובלתי מזיק, לכל אורך הספר (תרגום אוריאל אופק).
ב"הקלברי פין" של מרק טוויין שומע הכושי ג'ים, גיבור חיובי, דו-שיח בין הגברת ווטסון, שלה הוא שייך, לבין אחותה הגברת דוגלס, והוא מדווח על השיחה להקלברי, כשהוא מצטט תחילה את הגברת ווטסון:
"איני רוצה למכור את הכושי שלי, אך שמונה מאות דולרים הוא סכום גדול כל כך, שאיני יודעת מה לעשות'.
על זה ענתה הגברת דוגלס: 'אוי, אל תמכרי את ג'ים הזקן העלוב, כושי טוב הוא'.
וג'ים לא רצה לשמוע עוד וברח בלי הבט לאחוריו".