חוק יחסי ממון נולד בראשית שנות השבעים, וזאת במטרה ליתן מענה להלכה היהודית, אשר לא משאירה בידי האישה כל רכוש בתום הנישואין, למעט הרכוש עימו הגיעה לנישואין, ואותו צברה בנישואין, וכן כתובתה. הסדר זה אשר לכאורה נצפה כשוויוני ("כל אחד יקבל את מה שהביא לנישואין וצבר במהלכם") אינו אלא פטה מורגנה של שוויון, או במילים אחרות: שוויון אריסטוטלי. זהו אותו שוויון אשר מאפשר לעשירים ולעניים, "בלא כל הבדל" לישון "מתחת לגשר" תוך פליאה שהעשירים מבכרים את הלינה בדירות נוחות ומחוממות בעוד העניים "בוחרים" לישון מתחת לגשר. במציאות של שנות השישים, שבה נשים טרם נטלו חלק בשוק העבודה, ובילו את מרבית שנות הנישואין בטיפוח הבית והמשפחה בעוד הבעל 'עשה קריירה', מה שסיפק הדין הדתי לא הספיק, ושופטי בית המשפט העליון היו ערים לכך.
חזקת השיתוף החלה להתפתח בסוף שנות השבעים. בתי המשפט אשר לא היו שבעי נחת מכך שאישה, אשר במשך כל שנות הנישואין ישבה בבית וטפחה את המשפחה, הילדים, ואת משק הבית, תצא חסרת כל מן הנישואין כאשר בעלה חשק באחרת וביקש להתגרש. הם קבעו כי נוצר "חוזה מכללא" בין הצדדים ולפיו הם
הסכימו לשותפות במשאביהם, וזאת בהסתמך על "המאמץ המשותף", וכי רכושם במהלך הנישואין משותף.
קיקת
חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 בסוף שנות השישים וראשית השבעים הציבה 'בעיה' קטנה בפני שופטי בית המשפט העליון, שכן חוק כזה קבע כי העברת בעלות בנכס מקרקעין תעשה בכתב, כאשר לרוב דירות המגורים היו רשומות על שם הבעל, אשר ניהל את נכסי המשפחה, ועל כן בתי המשפט התקשו במצב דברים שכזה להעביר חלק מן הזכויות בנכס לאישה מכוח 'חזקת השיתוף'. הרצון לקיים צדק מחלק כלפי הנשים, אשר השקיעו את מירב שנותיהן בטיפוח הבית והמשפחה, תר לו אחר עוגן אחר, לאחר שעוגן "חוזה המכללא" מצא את עצמו כ"עוגן קנה רצוץ". כך נולדה 'הלכת השיתוף' אשר קבעה כי זכאות האישה למחצית זכויות הבעל ב
דירה נובעת מערכי הצדק, היושר וההגינות, ואלו מחייבים העברת בעלות קניינית, ועוקפים את/גוברים על חוק המקרקעין.
הלכת השיתוף נתפתחה ברבות השנים. בעוד שבראשית הדר היא לא חלה על נכסים שצברו בני הזוג טרם נישואיהם, לאט לאט החלו בתי המשפט להכיר בכך שנכסים מלפני הנישואין 'נטמעים' ברכוש המשותף שכן אם כל אחד מבני הזוג מגיע עם נכס משלו לנישואין, והם מוכרים את הנכסים, רוכשים נכס חדש, מוסיפים עליו משכנתה ומשביחים אותו, הרי שהנכסים ש'מלפני הנישואין' נטמעו בנכסים שנצברו במשותף במהלך הנישואין, עד שהיו לאחד. בשלבים מאוחרים יותר נקבע כי גם פנסיה וזכיות סוציאליות נכללות בשיתוף, ומאוחר יותר נפסק כי גם נכסי קריירה, קניין רוחני ומוניטין יכללו בחזקה זו, ברם, פסיקה זו לא נתבשה וסוגיה זו עדיין שנויה במחלוקת מלומדים ופוסקים.
הלכת השיתוף יוחדה על פני חזקת השיתוף בכך שלא הותנתה ברצון המשותף של בני הזוג, אלא קבעה פרמטר אובייקטיבי, חיצוני, מוסרי לחלוקת הרכוש. כך לדוגמה שבעוד שבתקופת 'חזקת השיתוף', ניתן היה להניח כי בני זוג שוויוניים היו מעוניינים באמת בשיתוף בנכסים, לא ניתן היה להניח הנחת יסוד דומה באשר לבני זוג שבאו מרקע מסורתי המעודד אפלית נשים והדרתם מן הנכסים הקניינים המשפחתיים.
הלכת השיתוף פרשה את רשתה על בני הזוג באופן חיצוני, אובייקטיבי, קוגנטי, בלא כל שייכות לרצונותיהם, וזאת תוך החלה של ערכים שוויוניים עליהם.
המחוקק, אשר ראה כי בתי המשפט צעדו צעד אחד קדימה, והקדימו אותו ב"אקטיביזם שיפוטי" מיהר ליישר קו: הוא חוקק את חוק יחסי ממון (במאמר מוסגר - טענת
אהרן ברק במענה לטענת 'החקיקה השיפוטית' הינה כי ישנן סוגיות שבהן הכנסת מסרבת לחוקק ואין לבתי המשפט ברירה אלא להכריע. 'הלכת השיתוף' היוותה דוגמה למקרה שבו הכנסת נמנעה מלאמר את דברה ובית המשפט נאלץ לאמר את דברו). בחוק יחסי ממון באו לידי ביטוי אלמנטים מתוך 'הלכת השיתוף' אבל באופן ממותן ומרוכך. כך לדוגמה - להבדיל מ'חזקת השיתוף' אשר ראתה בבני הזוג בעלים על הנכס בכל רגע נתון, חוק יחסי ממון קבע כי אך ורק עם פירוק השיתוף יערך בין בני הזוג איזון משאבים שפירושו, אומדן שווי הנכסים של כל אחד מבני הזוג, כאשר בן הזוג אשר נותר עם נכסים בשווי גבוה יותר, יעביר לבן הזוג השני נכסים או את שווים, עד להגעה לתוצאה של שוויון.
חוק יחסי ממון לא היה נקי מבעיות. כך לדוגמא, החוק מאפשר את עריכת 'איזון המשאבים' אך ורק לאחר עריכת הגט. אך אליה וקוץ בה - היות והדין הדתי שאומץ על-ידי המשפט הישראלי החילוני מקנה לבעל את זכות הוטו ליתן (או לא ליתן) גט, הבעל יכול להתנות את מתן הגט בויתור האישה על זכותה לאיזון משאבים, או לא ליתן לה גט כל עוד אינה מוותרת על זכות זו.
המחוקק אשר היה ער לכשלים הפנימיים בחוק יחסי ממון, ניסה לחוקק מספר סעיפים בבחינת 'תיקון באגים' - על בעית 'התניית הגט בויתור על איזון המשאבים', ניסה להתגבר סעיף 6א לחוק אשר קבע כי איזון המשאבים יכול להיערך במועד מוקדם יותר, במועד התגלע הקרקע בין בני הזוג.
סעיף 8 לחוק מאפשר איזון משאבים בדרך אחרת, וזאת בכדי לאזן חוסר איזון חלוקתי בין הבעל לאישה - לדוגמה כאשר הבעל צבר נכסי קריירה רבים, באופן כזה גם אם האישה תקבל את מרבית שווי הדירה, הוא יוכל לרכוש דירה חדשה בבוא היום. סעיף 11 בא להתגבר על מצב בו אחד הצדדים, בד"כ זה שיש ברשותו רכוש רב יותר במערך-הזוגי, מודע לכך שהגירושין קרבים ועל כן מתחיל 'להעלים רכוש'. הסעיף מאפשר לצד החלש כלכלית לנקוט אמצעים - לדרוש תצהיר על מצבת הנכסים של בן הזוג בעל הכוח הכלכלי הרב יותר, לדרוש רישומן של הערות אזהרה במרשמים מתאימים וכן לדרוש כי פעולות בנכסים הללו תדרושנה הסכמה.
עניין
פלונית המחיש כיצד, חרף ניסיונות המחוקק להתגבר על הכשלים שב
חוק יחסי ממון, עדיין ארוכה הדרך. באותה פרשה הועמדה דירת בני הזוג למכירה, טרם עריכת איזון המשאבים, וזאת במסגרת
פירוק שיתוף, כאשר בית המשפט פסק כי לכל אחד מבני הזוג תקום "הזדמנות שווה" למכור את הדירה, כאשר מצבו הכלכלי של הבעל היה איתן יותר מזה של האישה, משום שהיא זו שטיפחה את משק הבית ואת המשפחה לאורך כל השנים בזמן שהוא שקד על פיתוח הקריירה שלו. כך שההזדמנות ה"שווה" שניתנה לא הייתה שווה כלל. פעולת איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון נועדה להתגבר על אי השוויון שנוצר במהלך חיי הנישואין כתוצאה מחלוקת התפקידים המגדרית, שעם כל ההתפתחויות בחדירת נשים אל שוק העבודה, עדיין שרירה וקיימת. קיום 'איזון המשאבים' הוא זה שאמור להבטיח 'אפליה כלכלית מתקנת' בין בני הזוג. האישה ביקשה, במסגרת תביעתה, לאפשר לה 'להתמחר' על הדירה
לאחר עריכת איזון המשאבים, כי רק אז תתאפשר לה
הזדמנות של ממש להתמחר על הדירה. בתי המשפט השלום והמחוזי לא נעתרו לבקשתה והשופטת
עדנה ארבל גילתה אהדה לבקשתה, אולם לא יכלה להיעתר לבקשתה מטעמים פרוצדורלים - בקשה זו לא הוגשה באופן הנכון בערכאות הקודמות, שכן המבקשת לא ביקשה לערוך 'איזון משאבים' כולל לצד הסעדים שכן נתבקשו (מה שממחיש את החסמים שבשיטה האדברסרית כלפי השגת צדק תוצאתי מהותי).
הפמיניסטית המשפטית קת'רין מקינון כינתה את השווין בין גברים לנשים אשר מאפשר לכל אחד 'הזדמנות שווה' בלא התחשבות בפערים הנצברים ההיסטורים ביניהם, שוויון אריסטוטלי, אשר מנציח את אי השוויון הקיים במסווה של אמת מידה "ניטרלית" ו"שוויונית". למעשה, גם הלכת השיתוף אשר נחשבת כשיאו של הצדק החלוקתי המגדרי במשפט, אף הרחק מעבר לחוק יחסי ממון, לוקה ב'כשל' זה של שוויון אריסטוטלי שכן חזקת השיתוף קבעה שיש לחלק בין הבעל לאישה בתום הנישואין נכסים "ממשיים", למעט נכסי קריירה, אשר מוגנים בתפיסת העולם הליברלית אשר מעלה על נס את פירות כישוריו, אישיותו האינדיבידואלית וחריצותו של הפרט (ועל כן אלו, להבדיל מנכסים מוחשיים, אינם ניתנים לחלוקה). המלומד שחר לפשיץ המחיש במאמרו כיצד חרף חתירתה של חזקת השיתוף לשוויון, לאחר גירושין נשים הופכות עניות יותר וגברים מתחזקים כלכלית לאחר ה'מכה הראשונית', וזאת משום שלגברים ניתנה הזדמנות טובה יותר לפתח קריירה במהלך נישואיהם מאשר לנשים, ומנקודת פתיחה זו הם מזנקים קדימה, כאשר לחלוקת הרכוש ה"ממשי" אין השפעה רבה על יכולתם של בני הזוג להשרד כלכלית באופן שווה.
מסתבר אם כן, כי השגת שוויון מלא בין נשים לבין גברים - בין אם בחברה בכללותה ובין אם במסגרת היחסים הכלכליים שבמסגרת הנישואין, הינה משימה לא קלה, שכן גם ניסיונות החוק והפסיקה להתגבר על אי השוויון, דורשים הליכה צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, עד להשגת שוויון ממשי, מלא, ולא רק אריסטוטלי ולכאורי.
