ב-8 במרס 1857 החליטו מאות פועלות במפעלי הטקסטיל בניו-יורק שנמאס להן משעות העבודה הארוכות, מהשכר הנמוך ומתנאי העבודה הבלתי-אנושיים, ופתחו בשביתה. הפגנת המחאה שלהן פוזרה, אומנם, בכוח על-ידי המשטרה, אולם הרושם שהותירו אחריהן אותן נשים אמיצות היה עז ומפתיע כל-כך, עד שהוחלט למסד את התאריך ולציין אותו מאז בעולם כולו.
מאז חלפו 153 שנה, אך ההפגנות כבר הפכו למסורת קבועה והן נערכות מדי שנה בשנה. בדצמבר 1977 החליטה האסיפה הכללית של האו"ם לאמץ את ההחלטה בדבר כינונו של יום מיוחד המוקדש לציון זכויות האשה ומאז הוא נחוג, מדי שנה ב-8 במארס, במדינות רבות בעולם ובכללן ישראל. בארץ יוקדש יום שני הקרוב לבחינת השתלבותן של הנשים בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה של המדינה, תוך ציון הישגיהן בתחומים אלה. אותו יום יצויין בדיונים שונים ובעצרות והפגנות על מצב האשה בארץ, תוך תביעות מפורשות להשוואת שכרן ולמאבק למען מניעת אלימות במשפחה.
בינתיים מעידים פירסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המעודכנים כי שכרו השבועי הממוצע של הגבר בישראל גבוה ב-63 אחוז מזה של האשה. תוצאה זו נובעת, אומנם, משעות-עבודה רבות יותר של הגבר, אך גם מתעריף-שעה גבוה יותר, בשיעור של 23 אחוז מעל לשכרה של האשה.
שינוי מושגים למרות החשיבות הרבה שנוהגים לייחס ליום האשה הבינלאומי, יש רבים הרואים בו כמנציח דווקא את אי-השוויון בין שני המינים. לטענתם, אילו היה קיים שוויון של ממש, לא היה, בעצם, כל צורך לציין יום זה, ולכן אין מנוס מכך שהוא רק מהווה סממן נוסף של אפליה ברורה.
עובדה מצערת היא שקל לאין ערוך לעשות שינויים בחוק מאשר בדפוסי החשיבה וההתנהגות של גברים ונשים. אלא שגם כשמשתנה המצב החוקי, עדיין ממשיכות הנשים לסבול מתוצאותיו וממשקעיו של דיכוי ארוך-שנים ומיחס סקסיסטי. היחס הזה משתקף ומתעצב באמצעות הטלוויזיה, הקולנוע, הפרסומות, העיתונות הכתובה והאלקטרונית, וגם, כמובן, ביחס המספרי בין נשים לגברים בפוליטיקה הישראלית והעולמית כאחד.
עם זאת חשוב לציין שהמאבק הפמיניסטי אינו מסתיים בדרישה להשוואת זכויותיהן של נשים עובדות לזכויות הגברים. הוא כולל גם קולות קיצוניים יותר, הקוראים לשינויים עמוקים ומרחיקי-לכת במבנה החברתי. חשוב לזכור כי הטענה העומדת ביסוד התפיסה הפמיניסטית הרדיקלית היא שהחברה המודרנית משמרת דיכוי גברי של ערכים נשיים, משום שהיא נוצרה, במידה רבה, בידי הגברים למען עצמם ודרך תבניות-חשיבה ופעולה גבריות. אין לשכוח כי גברים היו ועודם רובם המכריע של המנהיגים המדיניים, ראשי הצבא, הרופאים, השופטים והמרצים באוניברסיטאות.
פמיניסטיות בזרמים רדיקליים יותר טוענות שהכיוון שיוביל לשינוי אמיתי אינו דווקא זה המכונה "פמיניזם ליברלי", שהדוגלות בו קוראות לשוויון בין נשים לגברים, אלא ה"פמיניזציה" של החברה. שאיפתן היא להחליף, או לפחות למתן, את הערכים ה"גבריים" הדומיננטיים בחברה, כמו תחרותיות, כוחניות והירארכיה. בדרך זו הן מבקשות לשנות את מושגי ההצלחה והכישלון המקובלים וליצור חברה בריאה יותר.