הולך בדרך כל ארגון

תנועת הפתח - התנועה המרכזית של אש"ף - נוסדה לפני 50 שנה, כלומר שני דורות, כארגון לוחם, שאנשיו משליכים את נפשותיהם מנגד ("פידאאין") כדי לקדם את רעיון שחרור פלשתין, גם במחיר אישי כבד - מוות בשדה הקרב. עם הזמן התארגנה התנועה, התברגנה והזדקנה, ועם ייסוד הרשות הפלשתינית במחצית 1994 הפכה לארגון שלטוני, המתעסק בעיקר בחלוקת תפקידים ומשרות, במונופולים, מכרזים, כיבודים ובצ'ופרים לחברים, לנשיהם, לבניהם ולבנותיהם, לבני דודיהם ולגיסי שכניהם. מיליארדי דולרים שהועברו לרשות הפלשתינית על-ידי תורמים תמימים וטובי לב מחו"ל - מדינות וארגונים - נעלמו ברובם בחשבונות ממוספרים בבנקים שוויצריים, כי למי אכפת האידיאולוגיה של טובת הכלל כשהאינטרס האישי הופך לשם המשחק? זה כ-20 שנה שוועידת הפתח לא התכנסה, בעיקר בשל מחלוקות ארגוניות, וכשסוף-סוף התכנסה לפני כחצי שנה, היא עסקה רוב זמנה בשאלות של פרוצדורה ותהליכי קבלת החלטות, במינוי חברים, במספר המשתתפים בוועדות ובחלוקת תפקידים וכיבודים. הדיונים האידיאולוגיים תפסו זמן זעום ותשומת לב מעטה מצד המשתתפים, והיו ברובם הצבעות על החלטות שבושלו קודם לכן על-ידי קבוצת פעילים קטנה. בעקבות החלטתה של ממשלת ישראל לצרף לרשימת אתרי המורשת היהודית את מערת המכפלה ואת קבר רחל, החליטה ממשלת הרשות הפלשתינית - כאות מחאה - להתכנס בחברון, אלא שכינוס במקום שאינו המוקאטעה ברמאללה מחייב החלטה של הנשיא, ואילו זו בוששה לבוא. בנוסף, גם ראש הפרלמנט הפלשתיני החליט לכנס ישיבת חירום של המועצה המחוקקת, שגם היא מחייבת אישור של נשיא הרשות. זה לא הגיע, ועתה מתקוטטים הפלשתינים מיהו בעל הבית על ההחלטות - אבו-מאזן, ראש אש"ף, או עזיז דוויכ, ראש המועצה המחוקקת שהוא איש חמאס. כלומר, העניין האידיאולוגי - השמירה על "אלחרם אלאבראהימי" (מערת המכפלה) ו"קובת בילאל אבן רבאח" (קבר רחל) - אינו חשוב דיו כדי להתאחד סביבו ולדחוק הצידה את המריבה הגדולה על האינטרס השלטוני בין אש"ף וחמאס, המתמקדת בשאלה מיהו בעל הבית ברשות הפלשתינית, חמאס או אש"ף.

ארגון חמאס יצא לאוויר העולם בדצמבר 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, לאחר התארגנות חשאית שנמשכה כשנתיים. אנשיו פרצו לרחובות עזה הסוערים בלהט אידיאולוגי, ברצון מוצהר לחסל כליל את הישות הציונית, תוך נכונות להקריב את עצמם ולהפוך ל"שהידים" על מזבח "שחרור פלשתין הקדושה מטומאת בני ישראל". הם לא ספרו את קורבנותיהם וקברו אותם בהלוויות המוניות סוערות, שהגבירו את התלהבות ההמונים להמשך הג'יהאד נגד היהודים. הם העלו את המוות לדרגת ערך עליון, הרבה מעל לחיים בעולם הזה, הזמני והאומלל. פיגועי ההתאבדות היו השיא האידיאולוגי של חמאס, שהרי התאבדות היא דחיקה מוחלטת של האינטרסים של הפרט, ובראשם אינטרס החיים. לאורך השנים ביסס חמאס את מעמדו בקרב האוכלוסיה על-ידי דאגה לצרכי הקיום של הציבור: מזון, רפואה, תעסוקה וחינוך - בתקווה שדאגה למחסורם של האנשים תביא את הדיבידנד ביום פקודה, כלומר כאשר חמאס יבקש לממש את האידיאולוגיה במאחז שלטוני. הדבר אינו מפליא כלל, משום שעל-פי הגישה האיסלאמית אין הבדל בין דת לפוליטיקה, בין איסלאם ושלטון. כוונתו של חמאס להשתלט על המרחב הפלשתיני הייתה טבועה באופיו של הארגון מיום פעילותו הראשון. רגע האמת היה בבחירות לרשות המחוקקת בינואר 2006, עת זכה חמאס במרבית מושבי הפרלמנט, הן בשל הפופולריות שלו, שנבנתה לאורך שנים של פעילות ציבורית, והן בשל זעם הציבור על השחיתות האינטרסנטית של אנשי אש"ף. חמאס מצא את עצמו עם "כל הקופה", כשלאנשיו אין מושג כיצד מנהלים מדינה בדרך, איך מתנהלים פוליטית מול העולם הרחב, מול מדינות ערב, והעיקר - מול מדינת ישראל, הריבון הביטחוני, שאת זכות קיומה הם מכחישים מכל וכל. ההתנגשות עם אש"ף - שאנשיו הלכו בתחושת "לשלטון בחרתנו" - הייתה רק עניין של זמן, שאכן הבשיל אחרי שנה וחצי של ניסיונות לקיים רשות "דו-ראשית", בה מנסות שתי אידיאולוגיות מנוגדות להשליט שתי קבוצות אינטרס על עוגת משרות, כיבודים ותקציבים אחת, מצומצמת למדי. הפיצוץ התרחש ביוני 2007: ארגון חמאס השתלט על רצועת עזה בתמרות אש ועשן, בפיצוץ עמדות ארגוני הביטחון ממחילות שנחפרו תחתיהן, ביריות בברכי אנשי הפתח, בהוצאתם להורג ברחובות לעיני בני משפחותיהם ובהשלכתם ארצה של אלו שנמלטו לקומות העליונות של מגדלי מגורים בשכונת היוקרה רימאל. אינטרס השלטון של אנשי חמאס גבר אפילו על רעיון החיים ושמירתם, שמירה על חיי בני עמם והקמת מערכת שלטונית המבוססת על הסכמה. מזה שלוש שנים כמעט שולטים פורעי חמאס בעזה ביד רמה ובזרוע נטויה. הם מחזיקים בגלעד שליט כבתעודת ביטוח חיים מפני ניסיונות חיסול של ישראל, מחזיקים מיליון וחצי תושבים כבני ערובה לשלטונם ומשמרים את הריסות עזה רק כדי להוכיח לכולם שהם, ורק הם, יקבלו את כספי השיקום ממדינות העולם, כדי לעשות בו בדיוק כפי שעשו אנשי אש"ף במיליארדים שזרמו אליהם מאז כינון הרשות. הם מחזיקים כיום בבן ערובה חדש - עיתונאי בריטי שהגיע לעזה כדי להעיד במשפטו של חבר איש אש"ף - ואיש אינו יודע כיצד לשחרר אותו, לאחר שנכנס לעזה למרות הסכנה הברורה. הם מארגנים הברחות נשק מאירן, ולאחרונה ספגו מכה כשמארגן ההברחות - מחמוד אלמבחוח - מצא את מותו באופן בלתי-ברור. אין דאגה, הם ישקמו את מערך ההברחות תוך תקופה קצרה, ומי שחשב כי ההברחות תיפסקנה רק בשל חיסולו של אלמבחוח, עלול להיות מופתע בקרוב, כשזה יוחלף במישהו שיידע להיזהר קצת יותר. ממשלת חמאס מאתגרת כיום את המערכת הפוליטית הערבית, לאחר הכרזתה כי מאחורי חיסול אלמבחוח עמד גם ארגון מודיעין ערבי. היא מתכוונת כנראה למודיעין הכללי המצרי, זה שקיבל את הוראת מובארק לשים קץ להברחות הנשק לעזה, כפי שהזכרנו כאן לפני מספר שבועות. היא יוצאת נגד החלטת ממשלת ישראל לשמר את אתרי המורשת היהודיים - מערת המכפלה וקבר רחל - כדי להוכיח שחמאס נשאר ארגון אידיאולוגי, הנאמן לרעיון חיסול מדינת ישראל באמצעות שלילת שורשיו של עם ישראל בארץ אבותיו. מנגד מחסלים אנשי חמאס כל קבוצה - ובעיקר כזו שהיא איסלאמית יותר מהם - המאתגרת את שלטונם בעזה. אידיאולוגיה ביד אחת ואינטרס השלטון ביד השנייה. לפעמים מתרחשות תקלות: בנו של ראש חמאס בגדה, מוצעב חסן יוסף, בגד בתנועה, שיתף פעולה עם השב"כ, הסגיר לידיו את פעילי התנועה, ברח לארה"ב והתנצר, ועכשיו פרסם את כל עלילותיו בספר. אבל הארגון מתאושש, לאחר שהאב הנבגד הכריז על ניעור חוצנו מן הבן הבוגד. חמאס רואה עצמו נציג לגיטימי של העם הפלשתיני, גם אם אינו היחיד: הוא מקפיד להופיע על הבימה הבינערבית כמייצג העניין הפלשתיני, תוך העמדה במבוכה את המוסדות הרשמיים של הליגה הערבית, שאינם מעוניינים להיכנס לוויכוח בשאלה מיהו הנציג האמיתי של הפלשתינים במוסדותיהם. מצרים, ירדן, סעודיה וטוניסיה רואות בחמאס ארגון טרור איסלאמיסטי, אך אין בכוחן לשחרר את תושבי עזה מציפורני הארגון האלים, שהשתלט על חייהם ועל האג'נדה הפוליטית הפלשתינית, תוך פירוק הרשות הפלשתינית לשתי ישויות נפרדות, עוינות ומתחרות על הבכורה הפוליטית. לקראת כינוס הפסגה הערבית בסוף החודש בלוב עולה השאלה מי ייצג את הפלשתינים: האם יהיה זה אבו-מאזן או ח'אלד משעל. שאלה זו עדיין לא נפתרה, וכנראה לא תיפתר עד רגע תחילת הכינוס. חמאס גם מנסה להופיע כמגן הפלשתינים בזירה הבינלאומית: לפני מספר ימים פעלה ממשלת חמאס כדי למנוע ביקור של תלמידים פלשתינים שהתארחו בהולנד במוזיאון השואה באמסטרדם, שמא ישמעו שם על חלקו של המופתי הפלשתיני חאג' אמין אלחוסייני בהשמדת יותר מחצי מיליון יהודי הונגריה במלחמת העולם השנייה. במשך השנתיים האחרונות הלכה ופחתה התמיכה העממית בארגון חמאס, בשל האמצעים האכזריים שהוא נוקט לביסוס שלטונו. בני עזה גילו שבני כנופיות חמאס אינם שונים במהותם מהמושחתים של אש"ף, אלא רק מצויים בתקופה שונה של ההתפתחות - או ההידרדרות - הארגונית, כמתואר לעיל. ישראל חזקה, מוכנה ומאיימת תביא להתמקדות חמאס בשלטון ולא בג'יהאד, וכך ניתן יהיה לזרז את תהליך הידרדרות חמאס לתנועה אינטרסנטית, שכל עניינה הוא השלטון ומנעמיו.