|
כשמדי פעם אני נשאל מהו מקצועי, התגובה לתשובתי - "כנר", אינה מאחרת לבוא: "אה, כנר על הגג". לא, לעזאזל - לא! איני כנר על הגג, אני כנר על הבמה. עם כל הכבוד למחזמר הנודע, אני מנגן באך, מוצרט וסטרווינסקי. כאשר אני מנגן על הבמה את יצירותיהם של גאונים אלה לנוכח אולם ריק למחצה, אני תוהה למה באיטליה ובארה"ב, בצרפת ובספרד יש בקהל הרבה צעירים, ואילו כאן בישראל - לא. ואז אני חושב על עמיחי גרוס, גיל שחם ועל חברי הרבים שעלו ארצה יחד איתי בשנות ה-70' - סולנים ברמה בינלאומית, שכבר מזמן החליפו דרכונים - ועם כל הצער עולה ההרהור כי הם שבחרו נכונה, שכן שישראל, כך נראה, אינה רוצה בהם. מאז ומעולם התבוננה האנושות בעצמה באמצעות התרבות, ובאמצעותה ביטאה רעיונות, מחשבות ורגשות, כשהבידור הוא רק חלק שולי מאותה תרבות. זו תמיד דמתה לפירמידה - ככל שעולים גבוה יותר, המקום נעשה צר יותר. אלא שכיום גם תחתית הפירמידה ירדה פלאים. הרי רק לפני מאה שנה לביצועי הבכורה של יצירות סטרווינסקי ושנברג אי-אפשר היה להשיג כרטיס. בכל הזמנים התרבות הגדולה נעשתה על-ידי מעטים. לכן הדיבורים על עלותה הגבוהה כביכול של האומנות הם בגדר דמגוגיה. הרי זה עתה התבשרנו, שרק חריגות השכר בחברת החשמל מגיעות לסכום השווה לתקציב עשר שנים של התזמורת הסימפונית ירושלים. יש אפוא להגדיל במידה משמעותית את תקציב התרבות, כך שיגיע לכדי אחוז אחד מתקציב המדינה, כמו שמקובל באירופה. הדבר יאפשר למשל להחיות מחדש את פסטיבל "טסטימוניום", המוקדש לתנ"ך במוזיקה הקלסית. צעד זה ישתלב היטב בתוכניתו המבורכת של ראש הממשלה לשמר את מורשתה התרבותית של האומה. יש להקים שוב את רשת "אומנות לעם" - כדי להחזיר את האמנות לעם, ולקרב את שכר האומנים קצת יותר לשכר המכבד את בעליו. חנק התזמורות פוגע לא רק באומנות הביצוע, אלא גם מונע ממלחינים ליצור יצירות גדולות, כמו אופרות, סימפוניות וקנטטות. יש לחזק את התזמורות לא רק בכסף, אלא בעיקר במתן תשומת לב. כך למשל, על העיתונים לפנות מעט מקום לביקורות מוזיקה קלסית, ועל נבחרי הציבור להיראות לעתים קרובות יותר באירועי מוזיקה כזאת. באירופה נוכחותם של ראשי מדינות באירועים אמנותיים היא בגדר חובה, דבר שמשפיע גם על הקהל וגם על התורמים בכוח. יש ללמוד ממדינות שעד לפני 30 שנה היו מדבר מוסיקלי לעומת ישראל. כך למשל בספרד המלכה לא רק הקימה מוזיאון לאמנות מודרנית, אלא גם הביאה למדריד מורים למוזיקה מן הטובים בעולם. בעלה, המלך חואן-קרלוס, לוקח עמו לביקורים ממלכתיים את רביעיית המיתרים ע"ש פבלו קזאלס. התוצאה - מעולם לא היה מצבה של המוזיקה בספרד טוב יותר. ואילו באנקרה בירת טורקיה, נגני התזמורת של אוניברסיטת "בילקנט" באו מכל העולם כדי ליהנות מתנאים מצוינים וגם ללמד באוניברסיטה. הקונצרטים שלה נערכים באולם יפהפה חדש, אשר מלא עד אפס מקום בצעירים מבני המקום. על שרת התרבות שלנו להתייחס אפוא לאולם הקונצרטים כאל מקום עבודה - בדיוק, ואולי אף יותר, מאשר למגרש הכדורגל.
|
|
על "מצו" ישראלי אפילו לא חולמים
|
|
|
אומרים לנו שככה זה בכל העולם, שהזמנים השתנו וכדומה. חלקית זה נכון. אך במדינות המערב האחרות, גם אם ניכרת ירידה מסוימת בהתעניינות במוזיקה קלסית, נעשים מאמצים רבים להתגבר על השפעתן ההרסנית של מוסיקת הפופ והרוק - סוגי מוזיקה פשטניים, בלשון המעטה. במדינות אלה מלמדים מוזיקה קלסית - שהיא שפה בפני עצמה - בבתי נספר, משדרים אותה ברדיו ובטלוויזיה, וכותבים עליה ביקורות בעיתונות. ביפן, בסין ובקוריאה הדרומית פורחת המוזיקה הקלסית. כל ילד ביפן לומד בבית הספר לנגן בכלי כלשהו, וגם ונצואלה הקימה רשת ענקית של תזמורות נוער, שבמסגרתן עולים הילדים בהדרגה לתזמורת מתקדמת יותר, והטובים ביותר מגיעים לתזמורת הנוער הלאומית על שם סימון בוליבר, שממנה יצא המנצח הצעיר והמפורסם, גוסטבו דודמל. ואצלנו? ספרות והיסטוריה כמעט ואין לומדים - אז שילמדו מוזיקה? אומנם יש תחנת רדיו "קול המוזיקה", שאותה כבר שנים מאיימת רשות השידור לסגור, אבל על ערוץ טלוויזיה מסוג "מצו" הצרפתי אי-אפשר אפילו לחלום. מי שרגיל להאזין לרשת ב', למשל, נאלץ להאזין בין הכתבות אך ורק למוסיקת פופ, רוק ולמוזיקה אתנית, ולזו הקלסית מקצים רק מספר דקות בשעה חמש בבוקר, וגם אז מתנצלים על כך ומנחמים את המאזינים ש"לא נורא, זה לא כל כך 'כבד'". ברדיו ובטלוויזיה, כשאומרים "מוזיקה" אין מתכוונים חלילה לבטהובן, למוצרט או לצ'ייקובסקי, והמילה "אומן" בתקשורת שלנו פירושה בדרך-כלל "בדרן". העיתונות הישראלית הפסיקה מזמן לפרסם ביקורות על קונצרטים, והטלוויזיה הישראלית על כל ערוציה מגיעה לאולם הקונצרטים אך ורק כדי לצלם זמרי פופ או טקס כלשהו. מישהו זוכר את התוכנית "אלגרו" הקלילה והנחמדה? לכל עם הזכות לתרבות גבוהה, ממש כמו הזכות לביטחון, להשכלה ולבריאות. אך להבדיל מאלה, תרבות זו עולה מעט מאוד. במדינות אירופה, שבהן פורחת התרבות הגבוהה, האליטיסטית במובן החיובי של המילה, מגיע תקציבה לאחוז אחד בלבד מתקציב המדינה. שיעורו של תקציב המדינה המוקצה אצלנו לתרבות אינו מגיע אפילו לכדי חמישית מהשיעור המקביל בצרפת, וגם זה ברובו מוקדש להופעות בידור ולמשכורות עתק למנהלים למיניהם. בכל מדינות אירופה, בארה"ב, בסין, יפן, קוריאה הדרומית ואף בטורקיה מוסיקאי קלסי נחשב מקצוע מכובד, ומשכורתו גבוהה בהרבה מן השכר הממוצע במשק. אצלנו משכורתו של נגן תזמורת מתחיל היא לפעמים נמוכה משכר המינימום. התזמורות הישראליות פועלות בהרכב מצומצם, הפוגע כמובן באיכות הנגינה. סכנת סגירה מרחפת אפילו על התזמורת הסימפונית של בירת ישראל, שבימיה הטובים סובבה את העולם והביאה כבוד גדול למדינת ישראל. מה הפלא שבתנאים אלה, באווירה של זלזול בכל אומנות שהיא קצת יותר גבוהה מבידור, גדל בארץ דור שאין לו מושג בתרבות העולמית? מה הפלא שהכישרונות הגדולים שלנו מעדיפים לחיות במדינות זרות, המכבדות אותם ואת מקצועם? הטענה כי בישראל יש יותר מדי תזמורות אינה נכונה. באירופה ובארה"ב יש יחסית לגודל האוכלוסיה יותר תזמורות ותיאטראות אופרה, ובמיוחד בולטת עובדה זו בשוויץ, פינלנד, שוודיה ובלגיה, שאוכלוסיותיהן קטנות מזו של ישראל. בישראל אין אפילו אולם קונצרטים אחד, שמיועד אך ורק למוזיקה קלאסית.
|
|
