השאלה העיתונאית הישנה האם יש מקום לעיתון מגזרי כבר הוכרעה לחיוב. זה עיתון שנותן במה לנישות שעליהן לא ניתן לשמוע בכלי התקשורת הכלליים, ולכן מן הראוי שגם לציבור הקוראים הייחודי של העיתון יהיה המקום להשמיע את דעתם בשפה שתהיה מובנת לשכמותם.
אלא שאחד מעיתוני הנישה בישראל הפך עצמו לפראבדה. במקום להיות שופרם של קוראיו הנאמנים, העדיף לאמץ סדר-יום עצמאי המנותק מן המציאות. כוונתי לשבועון "יום ליום", שאם בעבר ניסה לנער מעצמו את התיוג כבטאונה של שס ולהיצמד לבטאונה של היהדות הספרדית, הרי שמאז עברו הרבה מים בירדן, והדבר היחיד שחסר בו הוא סמל לוחות הברית של המפלגה לצד הכותרת הראשית.
משהו רע עובר על העיתון הזה, שמפר כל כלל של אמון עם קוראיו. למעט פינות חמד פה ושם (בעיקר במוסף "עונג שבת"), קשה למצוא בחלק החדשותי והפרשני של העיתון משהו מקורי. לא אחת ניתן למצוא שם הודעות יחצ"נים לעיתונות שהוכנסו בעריכה מינימלית בלא שום אמת מידה-של ביקורת. לצד אלה לא מסתיר העיתון את אהדתו למפרסמים שבוחרים לשלם לו - יקבים, חברות משקאות, חברות תחבורה ציבורית ועוד. כך ניתן למצוא בו כתבות פרסומיות במסווה של כתבות עיתונאיות המאדירות את החברות המפרסמות, גם כאשר אין בכך שום ערך חדשותי.
את הדיווחים האמיתיים מן השטח על מה שקורה, מבלי להזדקק לתיווכו של יחצ"ן כזה או אחר, לא תמצאו בעמודי החדשות של העיתון. ידיעות מהנעשה בעולמם של בני עדות המזרח המופיעות ב"יום ליום" שאובות לרוב מן העיתונות הכללית, ומעטות הפעמים בהם מובא חומר מקורי. קורה גם קורה שחלק מן הידיעות על דברים שקרו מופיעות באיחור של שבועות ולעיתים נדירות אפילו חודשים.
גם עמודי הפרשנות הפוליטית והמדינית אינם נוטים לחדש דבר, וכך מוצא עצמו העיתון כסיכום מורחב ולעוס של חדשות השבוע למי שאינו שומע או קורא חדשות. כתבות בלעדיות במוסף השבועי המגזיני נדירות ביותר, וכך מוצא עצמו העיתון מדשדש יותר מדי בין כל מיני אטרקציות עולמיות לסיפורים מן ההיסטוריה או מן העבר הלא-רחוק של נפטרים בעלי שם.
אפרופו נפטרים בעלי שם, כל רב ספרדי בכיר או זוטר שהלך לעולמו זוכה למקום של כבוד על דפי העיתון, הרואה בכך עניין חינוכי. זה מעניין וחשוב. אבל אפילו הרב הגדול ביותר לא זכה לסיקור נרחב כל-כך ולהספדים שנפרסו על-גבי עמודים שלמים במשך שבועות, כמו זה שאליו זכה איש העסקים משה סאבא, שנהרג בהתרסקות מטוס. מלבד העובדה שתמך ביד נדיבה במוסדות תורניים ומפלגתיים של שס, לא הייתה תורתו העיקר בחיים. המסר האנטי-חינוכי המאדיר את בעל הממון על-פני הממיתים עצמם באוהלה של תורה חילחל עמוק לבתיהם של החרדים הספרדיים דווקא מפיו של העיתון האמור להיות אמון על הבדלה בין עיקר (תורה) לתפל (כסף).