הטיפול בשלבים הראשונים של המחלה הינו באמצעות טיפות עיניים שנועדו להפחית את כמות הנוזל המופרש אל תוך העין או להגברת ניקוזו אל מחוץ לעין. טיפות אלו ניתנות באופן קבוע ומטרתן היא לעצור את התקדמות המחלה והנזק לעצב.
הרופא יעקוב כל כמה חודשים עד שנה אחר המדדים הרלוונטיים, תוך שינויים בסוג ו/או כמות הטיפות לפי הצורך. ייתכנו מצבים בהם הגוף "מתרגל" או "לא מקבל" טיפול מסויים ויהיה צורך לשנותו, או, אולי, לא תהיה שליטה מלאה במחלה והרופא יזהה התקדמות בנזק למרות לחץ טוב.
החלק החשוב ביותר הוא להבין כי זהו טיפול לכל החיים, והוא נועד למנוע החמרה: את הנזק הקיים אין דרך לתקן. כאשר המחלה מתקדמת, למרות טיפול מלא, יישקל ביצוע ניתוח כירורגי או ניתוח לייזר להפחתת הלחץ התוך-עיני.
|
ישנם שני סוגים של גלאוקומה
|
|
- הסוג הראשון של המחלה הוא מצב חריף בו יש סגירה של הזווית בעין (האזור דרכו מתנקז הנוזל אל מחוץ לעין), עלייה מהירה של הלחץ תוך מספר שעות, מלווה בכאב עז בעין ובראש, טשטוש ראיה, בחילה והקאה. מצב זה מחייב טיפול מיידי בהורדת הלחץ בעין, וטיפול מניעתי בלייזר, למניעת התקף נוסף בעתיד. כאשר מסתיים המצב החריף, אם לא נוצר נזק, יש לרוב לאדם כזה סיכוי אפסי להתקף נוסף ואין נזק מצטבר.
- הסוג הנפוץ יותר היו "גלאוקומה פתוחת זווית" המתבטאת בניקוז לקוי של הנוזלים מהעין. היא מאופיינת בלחץ תוך-עיני מוגבר של הנוזל בעין, נזק מצטבר לעצב הראייה ונזק לשדה הראייה. אם בשלב הראשוני של המחלה החולה אינו חש בה, הרי שבשלב מתקדם של המחלה, נגרם נזק בלתי הפיך לעצב הראייה, עד אשר החולה מוגבל בפעילויות המחייבות שדה ראייה מלא, כגון נהיגה. זהו, לצערנו, סוג הגלאוקומה השכיח יותר והבעייתי יותר, שכן החולה בה אינו מודע לשינוי האיטי המתרחש. כאשר מרגישים בפגיעה, עשוי להיות מאוחר מדי, שכן הנזק לסיבי העצב הוא בלתי הפיך.
מכיוון שבשלביה הראשונים של המחלה, החולה אינו חש בשינוי, קיימת חשיבות גבוהה לאבחון המוקדם באמצעות בדיקת לחץ תוך-עיני שיש לעבור מדי שנה עד שנתיים מגיל 40 ומעלה, בעיקר כאשר יש היסטוריה משפחתית. הבדיקה כוללת בדיקת עצב הראייה ובדיקת לחץ בעזרת מכשיר הטנומטר המודד לחץ תוך-עיני. כאשר הלחץ התוך-עיני מוגבר, גובר גם הסיכון להתפתחות גלאוקומה. במקרה הצורך תדרש גם בדיקת שדה ראייה.
|
|