במאבק בין המינים אין מנצח. מרתה הקצבית (שרה פון שוורצה), אישה עצמאית, נדלקת על אוטו (ניסו כאביה), פועל הבניין שעבר ליד חנותה, ומזמינה אותו לערב אינטימי. למראה הגבר הסקסי הכריזמטי שמופיע, מובן מדוע נדלקה. כשהוא למעשה, מגיע רק כדי לזיין. בעוד היא מכינה את הכיבוד, הוא נעזר בחוברת פורנוגרפית כדי להתגרות ולהכין את עצמו לאקט המיני.
הסקס ביניהם בכל פעם קצר, קשה ומשפיל. מלווה בעלבונות מצידו, וסלחנות מצידה. ככל שנמשכים המפגשים, הופכים המשגלים המגוונים לקשים ואלימים יותר ויותר, וגורמים להקצנה ביחסיהם - היא מתאהבת בגבר גס הרוח, והוא מעוניין להתנער ממנה. את שרה פון שוורצה, חרף השמלה הלא מצודדת שהיא עוטה על עצמה, קשה לתאר כמכוערת, כפי שהוא מכנה אותה. היא משחקת אותה קשוחה וכאילו נון שלנטית, אך בהמשך, בגבור כאבה על כך שהוא עומד להיפרד ממנה - היא חושפת צדדים רכים ופגיעים באופיה. ניסו כאביה, יותר אקספרסיבי ומאוד עשיר בהבעותיו ועם כל מבט או חיוך שלו החושף את גומות החן, הוא זוכה בסימפטיה, עד שנחשף כליל האופי הגברי האולטימטיבי המחוספס, שקשה גם לקהל לקבלו. ואולי רק לנשים?
עד כאן הכל נשמע מוכר ולא חביב, גם אם הסיפור מתאר סצינה בנוף הגרמני, כפי שכתב פרנץ קסוור קרץ, ותרגם שמעון לוי. אך בבימויו של יגיל אלירז המוכשר, הפאנץ' ליין נוסק לקראת הסוף בסצינה המזכירה את סופו של הסרט "דו-קרב לאור השמש", בו ג'ניפר ג'ונס וגרגורי פק מנהלים דו-קרב של דמים על אהבתם. כמו שהסרט לא יישכח בגלל סופו, כך גם כאן, בתיאטרון תמונע, הקהל חווה סיום שונה מהרגיל והממוצע בפרשה זו. סיום למחזה אכזרי משהו, בחשיפת האמת במערומיה, על מהות הרגש שמשקיעים גברים לעומת נשים בנושא האהבה.
הרבה חומר למחשבה, בביצוע מבריק של שני השחקנים.