וייאסף השמאל אל עמיו והוא כבן ששים שנה. וייאספו עמדו כל אשליותיו וחלומותיו, ויושלכו יחדיו בהר פרזות אשר בארץ בני בלי שם. ויהיו למרמס, ולמאכל לעוף השמים ולחיית השדה. ורק המציאות נותרה עירומה, כשפחה חרופה בכיעורה ואין לה מושיע ופודה. ולא רגשה הארץ ולא נעו אמות הסיפים. והעם לא נעצב ולא יתאבל. וישב העם תחת גפנו ותאנתו וירבה צפות ב"טוב". ולא סר ולא יסר מדרכו כקדם. ואף אדוני לא ייחר בו כי אמר די לי ממנו. ואתננו בעקבות גורלו.
השמאל, כך מסתבר, אינו חזות הכל. לשמאל יש בהחלט חזות, והחזות הזאת הובילה אותנו עד הלום ולפתע חדלה. חזות השמאל ההרפתקני, הפוסט ציוני המשותק, הביאה לכך שלראשונה העולם המוסלמי מדבר במושגים של הסדר, של פשרה של מו"מ, גם אם הוא לא מתכוון לזה באמת. זה נכון שגם הזמן שעבר תרם לכך, זה נכון שמאבק התרבויות והתמיכה הגורפת של המערב והאינטרסים שלו תורמים לכך. אבל אלה לבדם, בלי התרומה המאוד משמעותית של חזות השמאל, לא היו מצליחים להניע את מכלול התהליכים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים עד למצב הקיים.
חזות השמאל גרמה בעיקר לשינוי הגדול בהכרה הלאומנית של הימין, והעתיקה את מרכז הכובד שלו אל מה שמכונה היום המרכז. הלוח הטקטוני הימני נע אל המרכז מבלי שגרם לרעידת אדמה חברתית רבת עוצמה. אלא שהשמאל, כדרכו, הקדים את המאוחר. זה יתרונו הגדול, אבל כאן גם טמונה חולשתו.
וקשה לעמוד בפיתוי האנלוגי הנדוש: בן זוגו הבלתי מוכתר של השמאל - החברה המוסלמית שטרם הגיעה לפרקה. הוא צעיר מדי ולא בשל ליחסים זוגיים מורכבים. וכשצד אחד בזוגיות אינו בשל דיו, בן הזוג השני נותר ביתמותו. עובדה: בזוגיות הזאת, השדכנים לא הצליחו במשימתם. השמאל הישראלי חש נבגד ופגוע כמו כל מאוהב מאוכזב, ונוהג בהתאם. השמאל מפנה את הזירה למשחקי ה"חיזור" של הימין.
והימין, כדרכו, מנסה להתחיל מהתחלה. בפרט כאשר הוא אינו מאמין בהיתכנות הזיווג הזה. אבל השדכנים לוחצים והוא מתעקש להצהיר כי כבר הגיע לפרקו. וכשמתחילים מהתחלה, בת הזוג רוצה קודם להשתכנע ברצינות הכוונות. והיא הרי לא מאמינה בכנותן. ויש לה יועצים רבים מבפנים ומבחוץ, שאינם מוכנים לתת סיכוי לזיווג!
והאנלוגיה הזאת ממש מפתה: השמאל הישראלי, כמחזר מאוהב הבונה בדמיונו את מושא אהבתו, עד כדי טשטוש קטעי מציאות לצורך התאמתם לדמות הנאהבת, עד כדי כך שהוא, בשיגעון אהבתו, מאמין שבעצם הכל תלוי רק בו, במעשיו או במחדליו, והיא נסיכה שצריך לרצותה נכון, כדי שתיהנה ותיענה. והגדילה לעשות ה"נסיכה" החרדה מעוצמת האהבה, מאי-השוויון ביכולתה להעניק מקצת מאותה אהבה בתמורה, ובעיקר מהתחושה המכבידה שהמאוהב בעצם עסוק לא בה, אלא בדמות מעיני רוחו שלו, שיכולה בכל שנייה להתפוגג כבועת סבון. מושא אהבתו של השמאל, בסתר לבה, העדיפה מין עם מאהב הרבה פחות נלהב והרבה יותר מציאותי. היא חשה שלעולם לא תספק את חלומותיו של המאוהב, אבל תוכל ליהנות מתשוקותיו של המאהב. אכן, זו אנלוגיה כל-כך רומנטית עד קבס.
השמאל הישראלי שרוי בעיצומו של הלם ההתפכחות. אל חשש, השמאל יאתר כדרכו מושא אחר לאהבה, או סיבה טובה להתאהב, כי זאת דרך חייו, זו צדקת קיומו וזה טעם חייו. הוא יוסיף לייצר חלומות ויטפח תקוות, ואף יקריב את עצמו על מזבח הגשמתם.
וכמתפכחים מאהבה, הם מתנחמים במין פרוע. והזוכה מן ההפקר הזה, הוא לא אחר מאשר הימין המרכזי שמקיים היום עם הרשות הפלשתינית מערכת יחסים שהולכת ומסתמנת כמעוותת, כסאדו-מאזוכיסטית, שעיקרה משגלים נסוגים. וריטואלים, דרך סקייפ, או בפייסבוק, או בכל רשת חברתית אפשרית של שדה הקרב הפוליטי. לכאורה, מופע פורנוגרפי בינוני, בו בני הזוג נמצאים בעיצומה של הנסיגה במשגל שטרם התקיים. אלא שאם הנסיגה לא תיעצר במועד, עלול המשגל להיקטע! ולזה עלולות להיות השלכות טראומתיות.
השדכנים באים והולכים ואינם מרפים, ו"בני הזוג" שחדלו מזמן להאמין בשידוך, עסוקים ככל יכולתם בלרצות את השדכנים. הרושם הוא שכולם עושים המון רעש וצלצולים לקראת עוד מפגש וירטואלי גורלי חסר תקדים, כשכל צד רוצה למצוא חן בעיקר בעיני השדכן ולכבוש את לבו. מצב כזה הוא מתכון בטוח ליחסים מעוותים לכשיתממשו.
הימין הישראלי, שתמיד ניכרו בו סטיות מסוג סאדו-מאזו, ממרק את הציוד ויוצר את הגירויים, מצפה להזדמנות. אבו מאזן והרשות, שכבר ניסו את כל השיטות האפשריות ומיצו את כל ה"הנאות" האפשריות מהמין הבלתי אפשרי, נזהרים לא ליפול שוב למלכודות ישנות ו"קוסמות". אין ספק שבני הזוג בסוג של בעיה! ככל הנראה, הם זקוקים כרגע ל"סקס מניאק", ולא בהכרח לשדכן! וטובים מנוסים ומעוותים כאלה, קשה למצוא בשוק אתרי הפורנוגרפיה. מה שמביא אותי למסקנה - שעוד צפויים לנו די הרבה "מופעי אוננות" של שני בני הזוג. צר לי לאכזב את כל אלה שמצפים בכיליון עיניים למופעים סאדו-מאזו עוצרי נשימה, החבר פרבלום ישמור בינתיים על זכות השתיקה.