הזעזוע הציבורי מפרשת האונס משתקף באינספור כתבות שהופיעו בתקשורת בימים האחרונים. חלק מהדוברים משייכים את התנהגותם של הנערים לחינוך הקלוקל בבית. אחד הכותבים המלומדים גרס כי נערים כאלו, לא רק שאינם 'נורמטיביים', אלא, גדלו, מן הסתם, בבתים שאינם 'נורמטיביים'. לתפיסתו, לא ייתכן שבבית 'נורמטיבי', יגדלו עשבים שוטים שכאלו.
על פניו, קשה לסתור את מסקנתו של הכותב המלומד. כבני אדם האוחזים בתשתית הומאנית ערכית מוצקה, מעשה שאינו תואם מערכת ערכים זו, נחשב כשולי, כחריג וכבלתי נורמטיבי. המעשים שהתבצעו בקורבן, על-פי כתב האישום, הם כה קשים ומאיימים, שעל-פי התפיסה המובאת לעיל, לא יכלו להתרחש 'כאן' אלא 'שם', מחוץ לתחום העולם המוגן, הבטוח, האנושי והמוסרי של האנשים המהוגנים- ה'נורמלים'.
הייתכן שראייה כזו נובעת מהעובדה שאיננו יכולים לראות את האמת כהווייתה? להודות בכך שמעשים כאלו משקפים, באופן קיצוני אמנם, את הידרדרות הנורמות הערכיות בחברה שלנו ואת התגברות דפוסי האלימות?
בשל העובדה שהלב והמוח מסרבים לעכל אירועים קשים אלו, אנו ממקמים אותם 'מחוץ לתחום'. בכך, אנו פוטרים את עצמנו, כחברה, מאחריות למעשים המזוויעים. אולם העובדה שאיננו מסוגלים להכיל את גודל הזוועה, אינה ממקמת אותה בתחום האירוע הנדיר ויוצא הדופן בחברתנו.
