לאחרונה תקף השר
אביגדור ליברמן את משטרת-ישראל על התנהלות לא אתית ובעיקרה הדלפות, שמטרתן להשפיע בדרך בלתי-הוגנת על היועץ המשפטי, על-מנת שיחליט לחומרה בעניינו. הכל ציפו כי השר לביטחון הפנים, יתייצב על אתר ובריש גלי, יהדוף את ההתקפות, חסרות הבסיס, ויגבה את החוקרים והממונים עליהם.
אולם, למרבה האכזבה, העדיף השר להחריש במשך כיממה ויותר, ולבסוף הוציא הודעה לעיתונות לפיה השר "מגבה את המשטרה". את מי בדיוק מגבה השר לא נאמר בהודעה. ככלות הכל לקצינים האחראים על החקירה יש שם: רב-ניצב
דודי כהן, ניצב יואב סגלוביץ, תת-ניצב שלומי איילון ואחרים. האם מקרי הוא שהשר לא ציין אותם במפורש, בשמותיהם או בתפקידם, וכי יש לו אמון מלא במקצוענותם ויושרם?! האם השתיקה שנקט בה עד להודעתו אינה נקיטת עמדה? מה ערכה האמיתי של הודעה זו - שניתנה לאחר לחץ ציבורי מפורש, ומה המסר שהודעתו הרפה והפתלתלה משדרת לממונים על החקירה ולחוקרים?
ככלל, היחסים בין השר הממונה ובין מפכ"ל המשטרה הם מורכבים ולפעמים גם טעונים. נזכיר את המפכ"ל
הרצל שפיר, שנאלץ לסיים תפקידו בתוך שנה מהיום שקיבל את הפיקוד על המשטרה, בשנת 1980, על-רקע משבר אמון כבד בינו ובין השר הממונה עליו, ד"ר יוסף בורג ז"ל. שפיר טען כי הכול בגלל "תיק אפרסק" (תיק שהכיל מספר ידיעות על שחיתויות שנגעו בצורה כזו או אחרת לאישים שהיו מזוהים עם המפד"ל, מפלגתו של ד"ר בורג). אולם יודעי דבר יודעים לספר כי היחסים בן האישים הגיעו לפיצוץ עוד קודם לכך.
דרמה מתוקשרת התחוללה בין המפכ"ל
יעקב טרנר (1990-1993) ובין השר עו"ד
משה שחל, אשר טען כי על טרנר לסיים תפקידו, משום שניהל מגעים פוליטיים בהיותו לובש מדים. טרנר, לעומת זאת, טען כי שחל מבקש להתפטר ממנו, כי סרב לבקשתו המפורשת של שחל, להחליף את צוות החקירה בפרשת
אריה דרעי, מהלך שהיה פוגע מכה אנושה בחקירה. העימות בין השניים הגיע למבקרת המדינה, מרים בן פורת, אשר נתבקשה להכריע בסוגיה. בתום בדיקתה היא העדיפה את גרסתו של שחל על פני טרנר. טרנר מיהר לעתור לבג"צ, וזכה, בעיקר בגלל פגמים שנפלו בהליך הבדיקה של בן פורת, ובעיקרם העובדה כי ממצאי הבדיקה לא הועברו לטרנר להתייחסותו, לפני פרסומם. הקרב בין השניים הוכרע, משפטית, בתיקו.
מפכ"ל נוסף שמצא עצמו מתעמת עם השר הממונה עליו היה
אסף חפץ (1994-1997). השר לביטחון הפנים היה תת-אלוף (במיל.)
אביגדור קהלני. היחסים בין שני האישים היו מורכבים ולא פעם הגיעו לכלל עימות. כך למשל היה בעת שחפץ רצה למנות את ניצב
סנדו מזור לראש אגף החקירות וקהלני התנגד, עד שהתרצה, בגלל עמדתו התקיפה והבלתי-מתפשרת של חפץ. נקודת שבר נוספת ביחסים ביניהם הייתה ככל הנראה בעטיה של החקירה בפרשת מינויו של
רוני בר-און ליועץ המשפטי ל
ממשלה. בפרשה זו נחקרו כחשודים מספר אישים רמי מעלה וביניהם אריה דרעי,
צחי הנגבי,
בנימין נתניהו (שהיה אז ראש הממשלה) ואביגדור ליברמן. הנחרצות שגילתה המשטרה בחקירה זו הייתה כנראה לצנינים בעיני רבים. חפץ, שחפץ כי כהונתו תוארך במספר חודשים, עד אחרי יום העצמאות ה-50 למדינה, בדומה להארכה שזכה מקבילו בצה"ל, רב-אלוף
אמנון ליפקין-שחק, אולץ לסיים כהונתו בסוף שנת 1997.
אחת ממערכות היחסים הבעייתיות שהתגלעו בין מפכ"ל ובין השר הממונה עליו הייתה ככל הנראה בעת שיהודה וילק שרת כמפכ"ל, ופרופסור
שלמה בן-עמי כיהן כשר לביטחון הפנים, במהלך אירועי אוקטובר 2000. לבן-עמי היו טענות קשות נגד המשטרה ובעיקרן כי לא דווח כראוי, הן בכל הנוגע למוכנות משטרת-ישראל להתמודד עם הפרות סדר, והן לגבי מהלכים שהתרחשו במהלך ההתנגשויות בין האזרחים הערבים ובין כוחות הביטחון.
גם מערכת היחסים בין השר, ניצב בדימוס, חבר-הכנסת
יצחק אהרונוביץ, ובין המפכ"ל דודי כהן אינה סוגה בשושנים. די עם ניזכר ב"סטירת הלחי" שספג כהן מאהרונוביץ על-רקע פרשת ניצב
אורי בר-לב, שכהן ביקש לפטרו מהשירות ואהרונוביץ השאירו.
במידה רבה ניתן לומר כי הקונפליקט בין השר ובין המפכ"ל הוא מובנה ומועצם בהתאם לנסיבות ולאישיותם של נושאי משרות אלו. המאבק הוא על משאבים, ובכלל זה סמכויות, ועל אחריות. כל צד מבקש לשלוט במירב במשאבים ולהטיל את האחריות (בראש ובראשונה לכשלים) על משנהו. עם זאת, כאשר אצבע מורמת כלפי המשטרה כמסמלת ומבטאת את שלטון החוק, צריך השר להתנתק מכול עניין מפלגתי ובין אישי עם המפכ"ל. עליו להתעלות למנהיגות כפי שמצופה ממנו, ולומר בקולו כי יש לי אמון מלא בחוקרים המטפלים בפרשת ליברמן, ובממונים עליהם; גם אם אין הוא מדווח על מהלך החקירה, כפי שראוי שיהיה.
