אביגדור ליברמן אינו חייב להתפטר מתפקידו. לא כעת, וגם לא לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה יכריז כי בדעתו להגיש נגדו כתב-אישום. חוק-יסוד: הממשלה, שהוא חלק מחוקתה של מדינת ישראל, קובע מתי תופסק כהונתו של שר מחמת עבירה. הדין הוא ברור בעניין זה. רק לאחר שבית המשפט מרשיע שר, נפתחת השאלה אם יש בהרשעה קלון. עצם ההרשעה אין בה כדי לסיים את כהונתו של השר הנוגע בדבר, אלא רק הקביעה שיש עם ההרשעה קלון.
מכאן, שהדרישות של בעלי עניין שונים, ממחנה השמאל הבולשביקי בעיקר, משר החוץ לעזוב את תפקידו כבר עכשיו, אין להן כל יסוד בדין, ולטעמי, הן מדיפות ריח רע של אופורטוניזם. התקווה של כל אותם חרדים לשלטון החוק, כביכול, היא, שפרישתו המאולצת של אביגדור ליברמן משולחן הממשלה תגרור, אולי, את התפרקות הקואליציה, מה שיכול להביא, לשיטתם, לממשלה פחות 'ימנית' - ויותר ותרנית.
אם למישהו יש ספק לאן נגררת כעת מדינת ישראל בידי מחנה השמאל הרדיקלי, שחלקו מתעטף, לא במפתיע, באצטלה של אנינות מזויפת מחד-גיסא, ובצביעות מאידך-גיסא, הוא צריך לבקר מעת לעת בהפגנות שמתקיימות בהשראה של פרחחי 'המחנה' הזה שבהן מושמעות קריאות, לקול מצהלות המתכנסים, 'לשחרור' יפו וחיפה ומקומות קדושים אחרים לטובת 'השלום'. אינני יודע מה חושבים על כך כל אותם צדקנים, נוטרי החומות, המגלגלים עיניים חולמניות לשמים, בעת שנשמעת התביעה להסתלק מ'השטחים' שנכבשו ב-1967, אבל בדבר אחד אין לי ספק: רבים מהם רואים באביגדור ליברמן 'מכשול לשלום'; ואם הוא כזה, אז צריך להאיץ ביהודה וינשטיין.
