זו השנה השלישית ברציפות שסרט ישראלי מועמד לפרס הסרט הזר הטוב ביותר, וזו השנה השלישית שהקונסוליה הישראלית כאן בלוס אנג'לס יוצאת מגדרה כדי לשוות לאירוע מעמד חגיגי ממלכתי וזוהר. בהוליווד כמו בהוליווד.
גם בשנים הקודמות קיטרו כאן הישראלים הוותיקים באל.אי. על כך ש'בופור' (המועמד לשנת 2008) ו'ואלס עם באשיר' (המועמד לשנת 2009) נוטפי שמאלניות והם, בעצם, משמשים מכשיר תעמולתי נגד ישראל. אבל תמיד תמיד, למרות ההשגות, מחלקת התרבות בקונסוליה עבדה מסביב לשעון וקיבלה את המשלחת הישראלית של יוצרי הסרט בחיבוק חם ועוטף. בכל זאת, לא בכל שנה נוחת כאן סרט ישראלי שהוא מועמד לפרס האוסקר! ולא משנה אם אוהבים את התסריט או לא, בכל זאת מדובר בגאווה לאומית. הקולנוע הישראלי יצא מחבלי הלידה הקשים שלו והוא עכשיו מיישר שורות בליגה הבינלאומית ומשחק במגרש של הגדולים. וחוץ מזה - כל הוויכוחים האלה, היו ויכוחים בתוך המשפחה. אתה אוהב את הילד שלך, גם אם לא תמיד הוא חושב כמוך.
עד שנפל עלינו כאן השנה 'עג'מי'. גם הפעם ארגנה הקונסוליה קבלת פנים חמה ליוצרי הסרט. ונראה שדווקא בגלל שרוב חברי המשלחת הם ערבים, הפעם הייתה מצד הקונסוליה 'השתדלות יתרה'. עם כמה שהיה מדובר בסרט 'שונה', הרי שמבחינת הקונסוליה 'עג'מי' דווקא יצר הזדמנות להראות לעולם שישראל היא מדינה פלורליסטית - נאורה, שנותנת לכל הגוונים שבה להתבטא.
כמו בכל שנה, גם הפעם הקונסוליה זימנה את נציגי התקשורת הישראלית ונציגי תקשורת מקומיים לבוא לכסות את האירוע החדשותי החשוב ולצפות ביחד עם יוצרי הסרט בשידור טקס תחרות האוסקר שמוקרן על מסך גדול. התכנסות ב'צוותא' של לכסוס ביחד ציפורניים; לשאוג כשהסרט הישראלי מוזכר, להתפלל ולייחל שהסרט הישראלי יעשה היסטוריה ויחזור עם הפרס.
השנה התקיימה ההתכנסות ב'האייט סנצ'ורי פלאזה הוטל', אחד המלונות היוקרתיים בלוס אנג'לס. נאמר לנו להגיע ביום ראשון, בשעה ארבע וחצי אחרי הצהריים, ל'בר איקס' הממוקם בתוך המלון המהודר.
אלא שביום שבת נפל דבר. זה התפשט בין כל הישראלים כמו אש בשדה קוצים. אחד התקשר לשני: "שמעת מה הבימאי של עג'מי אמר על הסרט?!" כולם הרגישו כאילו חטפו פטיש של 500 קילו על הראש. בפרט המארחים, אנשי הקונסוליה.
סכנדר קופטי, בימאי הסרט, הכניס לכולם כאן בעיטה בבטן הרכה ואף אחד כבר לא ידע איך ומה הוא אמור להרגיש. מצד אחד - אתה עושה הכל כדי שהסרט הישראלי יזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר; ומצד שני - אתה מוצא את עצמך מייחל שהם לא יזכו. שהסרט לא יקח. מצב אבסורדי!
תחושת הבגידה הייתה קשה: המדינה השקיעה בסרט שני מיליון שקלים; משרד החוץ עזר להטיס אותם ולשכן אותם במלונות של 'הילטון'; וכאן ניתן להם ליווי צמוד שמאפשר להם להתנהל בנינוחות בעיר המלאכים. ומה אנחנו מקבלים בתמורה? שהם בכלל לא מייצגים אותנו.
ככה התכנסנו כולנו במוצאי יום א' (שהוא כאן יום שבתון) באולם המהודר של 'בר איקס'. הכל היה זוהר ואלגנטי. הכיבוד העשיר, המשקאות, השמלות, החליפות; עשרות הפלאשים שתיקתקו מכל עבר; וכל הכבודה והציוד של צוותי הטלוויזיה שהתלוו לאירוע: ציון נאנוס ערוץ 2,
גיל תמרי ערוץ 10, נתן גוטמן ערוץ 1, אהרל'ה ברנע, ערוץ 2 ואפילו אסי עזר נחת אלינו על תקן הנציג של 'יס', היישר מבית '
האח הגדול' לשטיח האדום בהוליווד. גם מיכל ינאי, שבימים רגילים היא שחקנית, נמצאת כאן ככתבת של 'פנאי פלוס'.
בקיצור, כו-לם כאן. הקונסול יקי דיין ואשתו גלית, כתריאל שחורי, יו"ר הקרן לסרטי איכות, מאיר פניגשטיין, מנכ"ל ומייסד פסטיבל הסרטים הישראלי, המחזאי והבימאי גדי ענבר עם בן זוגו העתונאי עמיר פלג, יאיר ורדי, מנכ"ל מרכז סוזן דלאל עם הרקדנית מרגלית עובד וד"ר זהבה ודני ישראלי, זוג מפיקים מקומיים.
לכאורה, זה נראה כמו עוד אירוע חגיגי ונוצץ. צוותי הטלוויזיה והצלמים הקיפו את השחקנים, הפלאשים נצנצו בכמויות, כולם פטפטו עם כולם והציצו בשמלות הערב היפהפיות של השחקניות שניבטו ממסכי הטלוויזיה והדיפו זוהר וניחוח הוליוודי. אבל משהו כבד עמד באוויר. כולם התהלכו עם פנים נפולות. עגמומיות. כמו של אחד שחטף אגרוף בפרצוף והוא עדיין לא התעשת.
שום מתח של תחרות. שום תזזית של התרגשות. שום דריכות של 'הלוואי שנזכה בפרס הגדול'. להיפך. בלי לדבר על זה, שהרי זה לא 'פוליטיקלי קורקט', הייתה חזית כמעט אחידה בחדר. הרוב התפלל ש'עג'מי' לא יזכה. רק זה עוד חסר לנו. שהבימאי עוד יעמוד על הבימה, מחזיק בפסלון המוזהב ואומר לפני כל העולם, מאות מיליונים של צופים, שהוא והסרט לא מייצגים את ישראל, יפצח במונולוג הידוע כמה ישראל היא מדינה רעה ופושעת מלחמה ויתדלק את מלאי השנאה האנטישמית.
כתרי שחורי, זה שנתן להם את שני מיליון השקלים מהקרן לסרטי איכות שהוא עומד בראשה, התהלך בפנים צהובות כלימון. יקי דיין, הקונסול, היה מאופק מדוד וזהיר. אבל כעס שקט עמד באויר. משהו קרה! משהו נשבר!
יתר חברי המשלחת הערבית שלא התראיינו והצטלמו לערוצים השונים, התגודדו בחדר אחד. ואנחנו התגודדנו בחדר האחר. הייתה הפרדה מוחלטת. שני מחנות. שום רצון להתערבב, מצד שני הצדדים. ופתאום עבר באזזז באולם. "הם כולם הלכו. הסתלקו. נעלמו כלא היו". את פונה כה וכה ומגלה שאכן - אין אף אחד. כל החבר'ה של עג'מי עזבו את המקום. לרגע היה נדמה שהיה כאן אקט מחאתי. שמישהו אמר משהו לא במקום וזה הדליק את האש.
אני רצה החוצה, עם עוד כמה עיתונאים, לברר מה קרה לאנשי המשלחת, למה כולם יצאו בבת אחת? ואז אני נתקלת בהם ישובים בלובי מול מסך טלוויזיה ענק.
בירור קצר העלה שמה שקרה הוא אומנם תקרית ביורוקרטית טיפשית, אבל היה בה הרבה מן הסמליות: שניים משחקני הסרט הם קטינים. וכאן מתחת לגיל 21 אסור להיכנס לבר שמוכר משקאות חריפים. אי לכך, נציג המלון תפס את הקונסול בצד והבהיר לו שהשניים צריכים לעזוב את המקום. אסור להם לשהות בבר. נקודה. ואצל האמריקנים אין חוכמות. אותם לא מעניין טקס אוסקר ואנשים שבאו במיוחד מהמידל איסט.
בלית ברירה, כל אנשי 'עג'מי' החליטו לעבור ללובי, לצפות שם יחד עם שני הקטינים בתחרות.
ככה נוצרה מחיצה ברורה. מובהקת. הם ישבו, יחד עם ערוצי הטלוויזיה הסוקרים את האירוע, בלובי. ואנחנו ב'בר איקס'. אף אחד לא דיבר על התחרות, הייתה מעין הסכמה שקטה שהרוב מייחל ש'עג'מי' לא יזכה.
לקראת השעה 20:30 בערב, כשהקריאו את שמות המועמדים לפרס הסרט הזר, כולם עמדו משותקים, החסירו פעימה: 'אלוהים, תעשה שהוא לא יקח!'
כשהוכרז שם הסרט הזוכה, כולם נאנחו אנחת רווחה. אחר-כך טפחו זה על שכמו של זה ונפרדו בחיוך.
