"לא ארץ נכריה לקחנו"

בא ערבי, אזרח מדינת-ישראל, תופס בחוזקה בתנוך אוזננו ושואג אל עור התוף: "אני לא רוצה להשתלב במדינת היהודים! אתם שומעים? לא רוצה!!! אתם לא מייצגים אותי ואני לא מייצג אתכם! אתם אויב! א-וֹ-יֵ-ב!!! שמעתם? הבנתם? מה הבנתם? לא הבנתם! תפסיקו לטחון לנו את המוח עם שוויון ונאמנות! אנחנו לא רוצים שוויון! אין מה לדבר על נאמנות! אנחנו רוצים שתזדרגגו כולכם מפה! אל תלקקו לנו ואל תתחנפו! אנחנו אזרחים פה בעל-כורחנו עד שנהפוך אתכם לאזרחים בעל-כורחכם! מה עוד צריך לעשות כדי שסוף-סוף תבינו את זה אחת ולתמיד?" אבל האוזן היהודית-גלותית ממאנת לשמוע. המוח הכנוע והעלוב שלנו מעוות את הברור ומסבך את הפשוט - הערביים מרגישים מוּדרים. הם מקופחים בכל ענפי החיים ומנוצלים על-ידי היהודים הנוהגים בהם כאוכלוסיה סוג ז'. היישובים שלהם מוזנחים על-ידי המדינה, הפשיעה בקרבם גואה, העוני והדלוּת זועקים, ובכל אשמה החברה הישראלית הגזענית שרואה בערביים ספחת. דבר לא ישכנע את הפלג המטומטם בתוכנו שאין לו סיבה להאשים את עצמו, שאין כל קשר בין תחושת הערביים בישראל לבין היחס שלנו אליהם ולא יכול להיות קשר כזה.