השיח הביטחוני המתקיים בישראל כיום בנושא האירני מתמקד בכמה תסריטים אפשריים, חלקם מתקבל על הדעת, וחלקם דמיוני. הבעיה היא שהחשיבה מתמקדת בתרחישים גלויים למדי שאין בהם מידת ההפתעה הדרושה כדי להבין את הצד שכנגד או כדי לפעול נגדו בצורה יעילה ביותר. יש שיטענו כי החשיבה הביטחונית-מדינית היא תבניתית וצפויה, ומכאן גם חולשתה. התסריט שלהלן ינסה להתמודד עם המציאות המורכבת, למרות שהיא נראית מובנת לחלוטין.
הקולות הנשמעים מאירן אינם מבשרים התמתנות ולא מוכנים לקבל את התכתיבים של מדינות העולם, אם בכלל ניתן להכליל ולראות את מדינות העולם מאוחדות. דומה שניסיון העבר ומה שכולם חווים כיום מצביע על מרחק רב לקראת הסכמה כוללת בעולם לפעול נגד אירן. רוסיה אינה "בכיס" של אף אחד, סין לא תזוז מהר מעמדתה, ואילו ארה"ב לא תפסיק במהרה לנסות ולהגיע לצעדים אחרים זולת מלחמה. ביקורו בארץ של סגן הנשיא האמריקני,
ג'ו ביידן, נועד, ככל הנראה, לרסן את ישראל או לפחות למנוע פעולה ישראלית בתקופה הקרובה. אם בישראל קיימת נכונות לפעול בניגוד לעמדה האמריקנית ובלעדי שיתופה של ארה"ב, זו שאלה שאין כיום אפשרות לתת לה מענה מדויק. למרות שהסבירות לכך נראית כנמוכה ביותר, אין להוציא מכלל אפשרות שישראל הרשמית תורה על פעולה באירן, למרות הלחץ האמריקני ולמרות האזהרות החוזרות ונשנות. העבר הקרוב והרחוק מצביע על כך שישראל בהחלט יכולה להיות סוררת.
אין להוציא מכלל אפשרות שאירן מודעת היטב לסכנות האורבות לה מצידה של ישראל. לעניות דעתי, אירן מפעילה, לא בכדי, מדיניות-חוץ מאוד ידידותית, אך גם מאוד אגרסיבית כלפי בנות ובני בריתה: סוריה, לבנון, חיזבאללה, חמאס וארגוני סירוב אחרים. המטרה היא, ככל הנראה, שיתופם של גורמים אלה במערכה הכוללת, היה וישראל תתקוף את אירן.
למרות שמתקפה ישראלית נראית, בעיני אירן, רחוקה למדי, אין ודאות שכך יקרה. הלחץ האמריקני הכבד, כולל ביקור סגן הנשיא האמריקני, בישראל, יכולים להתפרש על-ידי אירן כמעכבי תהליכים. אירן מבינה שארה"ב עדיין נמצאת מאוד רחוק מתקיפה צבאית, ואפילו לא נוקטת סנקציות משתקות כפי שישראל דורשת. יחד עם זאת, באירן לא יושבים ליד הגה השלטון אנשים מטומטמים, אלא אנשים שבהחלט מסוגלים לחשב מה הסבירות לתקיפה ישראלית ומה עלולים להיות הנזקים. הם חייבים לקחת בחשבון מתקפה ישראלית, למרות הלחץ האמריקני, ולחשב את צעדיהם למזעור הנזקים של מתקפה מסוג זה.
אחד התסריטים של פעולות מניעה או מזעור נזקים הוא התסריט של פעולות תגובה משולבות אירן-סוריה-חיזבאללה-חמאס על ישראל, בו זמנית, בכדי לשתק את ישראל. הרציונל של פעולה מסוג זה פשוטה למדי: גם אם ישראל תחליט לתקוף את אירן, סביר להניח שלא מדובר בפעולה של שעות מספר, ראה מקרה עירק ב-1981 או התקיפה של הכור בסוריה לפני כשנה, כמדווח בכלי התקשורת הזרים. התשתית הגרעינית האירנית שונה לגמרי, גדולה הרבה יותר, מבוזרת ומוסתרת היטב. כדי לפגוע בתשתית מסוג זה יש צורך בזמן ממושך יחסית. אי-לכך, לא מן הנמנע שהאירנים, כאמור, מנסים ליצור "ציר רשע" כפי שהוזכר לעיל אשר בבוא היום יפעל בו-זמנית נגד ישראל. בהנחה שלסוריה ארסנל עצום של טילים ארוכי טווח, גם לחיזבאללה, גם לחמאס, הרי שבאמת מתקפה מסוג זה עלולה לפגוע קשות בישראל ולהסיט אותה מדרכה לחיסול היכולת האירנית, אם בכלל ניתן לעשות זאת רק על-ידי ישראל.
ייתכן שהתסריט נראה דמיוני לחלוטין ומופרך מיסודו. אם נניח בכל זאת שיש בתסריט מסוג זה שמץ של איום ממשי, על ישראל להיערך לכך בכל מקרה. אגב, זהו תסריט שעלול, חלילה, להתגשם גם ללא תקיפה ישראלית באירן. השאלה היא מה עושים במקרה כזה? אם ישראל ערוכה לכך היטב ולוקחת בחשבון גם תסריטים הנראים כיום דמיוניים, הרי שניתן לישון בשקט. אם לא, עדיין יש זמן להיערך למצב המסוכן שתואר לעיל. ניתן גם ניתן להרתיע את השותפים של אירן למען לא יבצעו את מזימתם, אך על כך בהזדמנות אחרת.