על מקומם הראוי של הרבנים

ד"ר אריאל פיקאר רואה בהצטברות הסמכויות המוענקות לרבנים את אחד הגורמים לביסוס מעמדם כסמכות-על בעלת איכויות מיסטיות. ד"ר פיקאר: "בתפיסה הקיימת, שאותה צריך להחליף, מרוכזות יותר מדי סמכויות בידי אדם אחד. הרב משמש היום מורה התורה, פסיכולוג, יועץ, מנהיג חברתי ופוליטי ופוסק הלכה. בניגוד לשופטים, למשל, הרבנים אינם נדרשים לנמק את החלטותיהם ורבים מהם גם לא עושים זאת". הבעייתיות, סבור ד"ר פיקאר, טמונה כבר בתואר. "צריך", הוא אומר, "להוציא מלקסיקון התארים הדתיים את התואר "רב" ולהחליפו בתואר "תלמיד חכם". העברית חז"לית, הוא מזכיר, ייחסה למילה 'רב' גם את המובן של 'אדון'. במשנה, למשל, נכתב: "... אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על-מנת לקבל פרס", (מסכת אבות א, ג). מרכיב האדנות הזה, מחדד ד"ר פיקאר, מאפשר את הגישה המתבטלת מפני רבנים: "מובן 'האדון' סותר את הגישה המודרנית הרואה באדם ישות אוטונומית שאינה כפופה למרותה המוחלטת של סמכות אנושית כלשהי. בחברה מודרנית אין סמכויות קבועות ומוחלטות, תפקידים שיש בהם סמכות נתונים לביקורת מתמדת, בעלי תפקידים נבחרים לתקופות קצובות, וישנו ביזור סמכויות והפרדת רשויות כדי למנוע ריכוז כוח רב מדי בידי אדם אחד או מוסד אחד משום שדבר זה עלול להביא לשחיתות ולניצול הכוח לרעה. כך צריך לנהל גם את העולם הדתי. יש לראות בתלמידי החכמים מורים שכדאי ללמוד מהם ולהתיעץ אתם. הם צריכים להיות חלק מן המנהיגות החברתית, החינוכית והדתית, אך לא בעלי סמכות יחודית שמעבר לכך". תהליכי ההתפתחות במסורת היהודית, ממשיך ד"ר פיקאר, דווקא תאמו עקרונית גישה זו. המסורת הדתית מאמינה כי מאז משה רבנו ולאורך דורות רבים התקיימה סמיכת רבנים שמקורה אלהי. בשלב מסוים (כנראה במאה הרביעית לספירה) בטלה, לפי מסורת זו, הסמיכה האלוהית ומאז נקנית סמכותם של חכמים מתוקף מלומדותם ומתוקף בחירת הציבור במנהיגותם. "המסורת הדתית עצמה רואה בסמיכה לרבנות בימינו סוג של הסמכה מקצועית שמקורה אנושי ואין בה מעורבות, הכוונה או תוקף אלוהי", הוא מדגיש. אולם בפועל ובניגוד להשקפה מסורתית זו, "הרבנים לא נתפסים היום כאנשים המרכזים ידע מקצועי וחוכמה אנושית בלבד, אלא כבעלי סמכות דתית-רוחנית שאינה קיימת אצל אדם רגיל. התפיסה הזו, לפיה יש ברב שלמות מיסטית, גורמת לאובדן האוטונומיה האישית ולנזק חברתי עצום. כאשר אנשים מאמינים לא רק שהרב יודע יותר מהם, אלא שהידע שלו נובע מראש ממקור אחר, הם מאבדים את ההבנה שסמכותו של הרב היא אנושית, שהיא מוענקת בידי האדם ושהיא מוגבלת ושעליהם לקחת אחריות אישית למעשיהם ולהשקפותיהם". ד"ר פיקאר עצמו הוסמך לרבנות על-ידי הרבנות הראשית לישראל וכיהן במשך שבע שנים כרב הקיבוץ שלוחות. מאז פרש מהתפקיד הוא נמנע מלהשתמש בתואר 'רב' כדי להגדיר את עצמו. "סיבה אחת לכך", הוא מסביר, "היא שבהקשר הזה המילה 'רב' מציינת תפקיד שביצעתי, ושכעת איני משמש בו. הסיבה השנייה היא שאני חושב שזהו מינוח שאינו מתאים עוד לימינו ושיש להחליפו. בתואר האקדמי, ד"ר, אני ממשיך להשתמש, משום שהוא נתפס כמה שהוא באמת: הוא מעיד על ידע, ואיש לא מייחס לו כוחות אחרים". כדי לחזור ולסמן את תפקידו הרצוי של הרב - איש או אשה שיסוד סמכותם בידע התורני שלהם - מציע פיקאר כאמור להחליף את התואר "במושג אחר, גם הוא מתוך המסורת - 'תלמיד חכם'. זהו אחד המושגים היפים במסורת היהודית, ובו ממשיכים להשתמש במושג 'תלמיד' כדי להדגיש שהידע וההבנה לעולם לא יהיו מושלמים גם כשהאדם הופך לגדול בתורה. בכתבי היד מצוי המונח 'תלמיד חכמים' והוא מדויק אפילו יותר, מפני שהוא מעיד על כך שהסמכות ניתנה לאדם שלמד ממורים רבים, ושהידע שלו מגוון ונרחב".

דרור ינון רואה בעצם קיומו של דיון על מקומו הרצוי של הרב בחברה את לב הבעיה. "לדעתי", הוא אומר, "השאלה המהותית אינה מהו מקומו של הרב בחברה, אלא כיצד קרה שהוא בכלל תופס בה מקום כה מרכזי". בעשוריה הראשונים של תנועת הציונות הדתית, הוא מזכיר, "לא היה בה מקום של ממש לרבנים, מפני שלא היה צורך בהם. השאלה האם סמכותו של רב נגזרת מהכריזמה שלו, מייחוס השראה אלוהית להחלטותיו או מעומק הידע שלו לא הטרידה איש, כי לא הייתה רלוונטית: הציבור הזה לא סבר שקהילותיו זקוקות לרבנים כך שממילא לא חשב איש להעניק לרבנים סמכות להכריע בשאלות הקיומיות של היחיד, של הקהילה המקומית או של הפוליטיקה הארצית. בבתי הכנסת של הציונות הדתית לא כיהנו בדרך כלל רבנים, וכשמישהו ביקש להעלות אופציה כזו היה הרעיון נדחה משום שנתפס כאיום על הרעיון שבבסיס הפרויקט הציוני-דתי. חברי הציבור הזה ראו במורשת שיסדו מערך המאפשר להם לחיות ולפעול בתוך מסגרת נורמטיווית של חיים דתיים, מבלי שיזדקקו לסוג הסמכות שמייצג הרב. החלטות נקבעו לאחר שיח ושיג בקהילה, ללא התייעצות גורפת עם רבנים ובוודאי שבלי פסיקתם, וכאשר עלתה סוגיה טכנית אפשר תמיד היה להתייעץ ברב העיר או הרבנות הראשית, ממש כמו שמתייעצים בעורך דין, אך מתוך הידיעה שההחלטה, בסופו של דבר, נמצאת בידי הפרט והקהילה". כוחה של הציונות הדתית בשנותיה המוקדמות, אומר ינון, היה בכך שבאמת הצליחה לייצר מודל חדש המאפשר ליהודים דתיים לנהל חיים דתיים ואוטונומיים כשהם משוחררים מסמכות הרבנים. מרכיב מרכזי בזהות הציונית-דתית ובבידולה מזו החרדית היה אי-התלות ברבנים ומרכיב זה לא נפל בחשיבותו ממצוות ההשתתפות המלאה במפעל הציוני. אלא שהמודל החדשני הלך ונפרם, ממשיך ינון, והתהליכים שעוברים על הזרם הזה מאז שנות ה-70, ובמרכזם ההתחרדות, ההתבדלות וההקצנה של החינוך הממלכתי-דתי הביאו לא רק לצמיחתו של ממסד רבני ציוני-דתי, אלא להעצמתו ולהפיכתו, בשל מעורבותה העמוקה של הציונות הדתית בכל שדרות החברה הישראלית, לגורם משמעותי גם מעבר לפרט ולקהילה הדתיים. ינון: "הציבור הכללי והדתי בישראל עומדים היום לפני השלמתם של שני תהליכים המסמנים מגמות הפוכות לחלוטין זו מזו. מצד אחד, פרויקט ההשתלבות של הציונות הדתית בחברה הישראלית מצליח ומשגשג וחברי ציבור זה נמצאים היום בכל מקום בחברה הישראלית ומתקבלים בה בטבעיות. הם השתלבו בכל המקצועות, פועלים בכל תחומי התרבות והמדע ומהווים חלק בלתי נפרד מההווייה ומהעשייה הישראלית. מהצד השני, בתחום הדתי-חברתי חלה נסיגה של מאה שנה אחורה, והציבור חזר בדיוק למקום ממנו נמלט: מצב של כניעות מלאה לסמכות הרבנית. בין אם סמכות זו מבוססת על כריזמה או שהיא מיוחסת לידע, עצם הכפיפות לה מנוגד לרעיון האוטונומיה של היחיד אותו ביקשה הציונות הדתית לממש". "אולי, אם כך", הוא מסכם, "נידון הניסוי הזה מלכתחילה לכישלון: אולי הציבור הדתי התעייף מהאוטונומיה ואולי המודל עצמו היה תובעני מדי, ואנשים הרוצים להישאר דתיים מעוניינים גם בהדרכה סמכותנית. כך או אחרת, התוצאה היא שמחברה בה אין לרבנים כל כוח, הפכה הציונות הדתית לחברה המעניקה יתר כוח לרבניה. מאמונה ביכולתו של האדם הדתי לנהל את אורח חייו ואת חיי הקהילה שלו, עברה הציונות הדתית לדגול ב'אמונת חכמים' ולייחס לרבניה עליונות אינטלקטואלית ורוחנית. זהו תהליך של קאונטר-רפורמציה: הוא מסכן את חירותם של אנשי הציבור הציוני-דתי והוא אסון לציבור הישראלי כולו, שבתוכו מתגבש, מבלי שירצה בכך, ממסד מאורגן וחזק שמארגן סביבו ציבור הולך וגדל של אנשים שאיבדו את חירות ההחלטה שלהם ומותירים את גורלם, וגורלנו, בידיהם של רבניהם".

לדעת הרב ד"ר רחל שבת בית-הלחמי, פרשת אלון והזעזוע שגרמה מעידים על חשיבות המרכיב המנהיגותי בתפקידו של הרב. "הפרשה יצרה 'קריאה לסדר'", היא אומרת, "סדר שמשמעותו אינו פירוק המערכת, אלא תיקונה. החולשה החברתית שחשפה הפרשה מעידה עד כמה חזק הצימאון בחברה שלנו למנהיגים רוחניים. תפקידו של הרב הוא במתן מענה נכון לצימאון הזה, מענה שיכול לסייע לנו לגבש חברה יהודית שהיא מוסרית ובריאה יותר". כרב, היא ממשיכה, היא סבורה שהמרכיב המנהיגותי הוא החשוב ביותר בתפקיד זה ומשמעותו היא הובלת חזון דתי, חברתי ואתי. הדברים נכונים, לדעתה, גם אל מול הציבור היהודי הרחב: "הרב יכול למלא תפקיד גם בחייהם של יהודים שאינם דתיים או שאינם רואים בברבנים סמכות היכולה לתרום לסוגיות הערכיות והמוסריות המעסיקות אותם. בעיני, הרב משרת ככלי-קודש. הוא - או היא - יכול לסייע לפרט ולקהילה לייצר מקום וזמן של קדושה בחייהם, בין אם בטקסים ובין אם בחיים בכלל. בעולם שבו קשה למצוא מקום לרגעים של קדושה ולכלים לגשת אליה, אני חושבת שתרומת הרב יכולה להיות מאוד משמעותית". הרב ד"ר בית-הלחמי מצביעה על כך שגם בארץ וגם בחו"ל רווחים דגמים של רבנות השונים מאוד מזה של הרבנות האורתודוכסית הישראלית המוכר בארץ. שגשוגם, היא מציינת, יכול לשמש השראה לעולם היהודי-דתי בישראל. "הרבנות המודרנית שמציגים דגמים אלו", היא מפרטת, "אינה סמכות המקטינה את האוטונומיה של היחיד ואינה פועלת נגד הערכים המודרניים, אותם אימצו רוב יהודי העולם. זוהי רבנות שיכולה, דווקא מתוך נקודת המבט הזו, להצביע על האופציות הערכיות והרעיוניות שמציעה היהדות ולייעץ לפרט המבקש ליישם רעיונות יהודיים אלה בחייו". הרב ד"ר שבת בית-הלחמי מעריכה שהקהילה והחברה יכולות להרוויח מריבוי סמכויותיהם של הרבנים. "מנהיגותו של הרב מתבטאת במגוון המשימות המוטלות עליו", היא אומרת, "ובו בזמן, היא גם תוצאה של הדרך בה הוא מממש אותן. עליו לשמש מורה, יועץ, דרשן, מסדר קידושין ומנחה טקסים. אלו תפקידים הנוגעים באירועים המרכזיים ביותר בחייו של כל אדם, ולא כדאי לחברה יהודית לוותר עליהם". משימה נוספת המוטלת על הרב בן זמננו, ממשיכה ד"ר שבת בית-הלחמי, היא התיווך בין מעגלי הזהות השונים בהם מתנהלים החיים היהודיים. "על הרב", היא אומרת, "לשמש מעין מתרגם בין העולם היהודי לבין הסביבה האוניברסאלית. הרב יכול, או יכולה, לשמש מליץ בין התרבות היהודית לתרבויות העולם. מתפקידו לאפשר לעם היהודי להמשיך ולפתח את תרבותו, ערכיו ורעיונותיו, ולהעשיר בכך גם העולם הסובב אותו". תפקיד דומה, היא מבקשת להדגיש, צריך הרב למלא גם אל מול מעגלי הזהות והמערכים החברתיים בישראל עצמה, ולגשר בין הזרמים והמגזרים הרבים שבתוכה. "חשוב לזכור", היא מציינת, "שהרב מייצג את כלל ישראל ולא רק את הקהילה או המגזר בו הוא משרת". לרב ד"ר שבת בית-הלחמי אין ספק שמרבנים "נדרשת התנהגות אתית, ללא רבב". אבל, היא מוסיפה, "גם הרב הוא אדם, וכמו כל מנהיג בחברה, הוא יכול לטעות. הידיעה הזו רק מחדדת את האתגר, ומחייבת ייסוד מערכות בקרה מתאימות. בקרה ובדיקה הן נורמה הקיימת בכל מקצוע, הן לגיטימיות ורצויות, ובוודאי שהן נחוצות מול רבנים. היהדות הדתית הלא-אורתודוקסית בתפוצות ובארץ פיתחה מערכות כאלו, וכדאי לאמצן גם בחברה האורתוקסית. המערכת האחת היא ועד הקהילה, הפונה מדי חצי שנה אל הקהל ומבקש ממנו משוב. המערכת השניה היא ועדת אתיקה, הפועלת לפי סטנדרטים ברורים ומחוייבת לשקיפות כלפי הקהילה". הקוד האתי שהתקבל כבר לפני עשרות שנים בקהילות הליברליות, מפרטת הרב ד"ר בית-הלחמי, מציב לרב גבולות מקצועיים שאם יחרוג מהם ההשלכות לגביו תהיינה חמורות ומהירות. כחלק מהגישה המקצועית מוגבל עיסוקו של הרב בפוליטיקה, במדיניות, בהחלטות צבאיות וברפואה. וזאת כדי לוודא שלא יחרוג מסמכותו המקצועית ושלא ישתמש בה בתחומים שהם מעבר להשכלתו, תפקידו והסמכות שניתנה לו בידי קהילתו. הקהילה, בדגמים רבניים אלו, היא זו אשר ממנה את הרב שיופקד עליה. "הרב", היא מסכמת, "שואב את סמכותו ממהמסורת, מהקהילה, ומיכולותיו כאדם. בעיני, זה מה שנותן לו - או לה - סמכות משולשת וגם אחריות משולשת, במובן הטוב של המילה".