כאשר התורה מתחילה לתאר את בניית המשכן בפועל, היא מקדימה לכך שני פסוקים שנראים לכאורה לא שייכים. פסוקים אלו אינם מדברים על המשכן, אלא מזהירים שלא לעשות מלאכה בשבת:
וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת [שמות ל"ה, א'-ג']
רק אחרי הקדמה זו, מתחילה התורה לתאר את תהליך בניית המשכן מהחומרים ועד הבניין עצמו. גם הקדמה זו, נראית תמוהה, שהרי עבודת המשכן עצמו, הייתה כרוכה בחילול שבת אחד מתמשך, משחיטת הקרבנות וכל הטיפול בהם, הבערת העצים על המזבח ועוד, מלאכות שכולן אסורות מן התורה, ואפילו בפסוק שהובא למעלה. כמובן שהכהנים שעובדים במשכן, אינם פושעים חס וחלילה, אלא שבמשכן (ובבית המקדש) הותרו המלאכות האלו לעשייה אפילו בשבת.
כאן אנו עומדים על ההבדל היסודי שבין המשכן לבין העולם שמחוץ לו. המשכן איננו מתנהל לפי חוקי הטבע, אלא יש לו חוקים משלו. עשרה נסים נעשו בבית המקדש [אבות ה', ד'] והם רק חלק מזערי מהעולם העל-טבעי שהתרחש שם. המשכן, הוא מקום הקודש בעולם, הוא מקום השראת השכינה, הוא הפסיק להיות כפוף לעולם הרגיל שמחוצה לו. לכן, לא שייכת בו שבת, שבת שייכת לעולם הטבעי, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ". מצות השבת שייכת לעולם שלנו, עולם העשייה. השבת היא מעין ניצוץ של העולם המושלם, בו אין צורך בעשיית מלאכה, לכן היא נקראת "מעין עולם הבא". פעם אחת בכל שבעה ימים אנחנו חיים לפי האידיאל, על-פי מה שצריך להיות, זה גם מה שנותן כוח (פיזי ורוחני) ומשמעות לשאר ימי השבוע. כל השבוע, אנחנו עובדים בשביל להגיע למדרגה של האידיאל, של השבת. המשכן, שהוא הקודש הקבוע במציאות, הוא מדרגת העולם הבא, בו אין צורך לנקודה של קודש, של מעין עולם הבא, ולכן העבודה בו ממשיכה גם בשבת.
אבל יכול בן-אדם לטעות ולבלבל בין הקודש עצמו - המשכן - לבין השלבים המכינים את הקודש - הכנת המשכן - ולחשוב שכמו שהקודש עצמו הוא כבר מעל העולם הטבעי, מעבר למצות השבת, כך גם הכנת הקודש, בניית המשכן, גם היא כבר בתוך הקודש. לכן באה התורה ומקדימה את איסור השבת, לפני בניית המשכן, כדי להגיד ששלבי הכנת הקודש, הם עדיין לא הקודש עצמו. אל יחשוב אדם, שאם הוא פועל למען הקודש, הוא כבר הגיע למדרגת השיא של הקודש. יש להפריד בין שלב הבנייה לבין השלב השלם, שבו הקודש כבר מופיע בעולם.
תורת ישראל מבדילה בין הקודש עצמו לבין השלבים המובילים אליו. חס ושלום שנחשוב כי המטרה מקדשת את כל האמצעים. להפך, אמצעים פסולים מחטיאים את המטרה. כדי להגיע למדרגת הקודש אסור לנו לפגוע בקודש.
