ועוד תופעה שאני מבקש לציין, הזכרתי את האגודה בירושלים בהקשר של היותה אגודה שעומדת מול המעסיק והאוצר בכל הקשור לעתידם של אנשי
רשות השידור, בייחוד לאחר הרפורמה שעליה מדברים כה הרבה. מי שעמד עד לפני כשנה וחצי בראש האגוד הארצי של העיתונאים היה אריה שקד. הוא כיום מנהל "קול ישראל" בפועל. על פניו נראה העניין תמוה, שכן אדם שמייצג ציבור עובדים, בראש וראשונה כלפי ההנהלה, מתמנה לאחד התפקידים הבכירים, אשר מטבע הדברים עלולים לעמת אותו מול העובדים שאותם ייצג. אני לא מתייחס לטיב המינוי, כלומר לכישורים של האדם למילוי התפקיד. כבר התבטאתי שלעניות דעתי מוטב שלתפקידים בכירים יתמנו אנשים ולא יעמדו למכרז. כי מכרז עלול להיות גם תפור וגם עילה שוועדה בחרה ולא הממונה הישיר. מכאן שלא זאת הסוגיה. הסוגיה היא מה שנקרא "ניגוד אינטרסים". אולם מינוי זה הוא כאין וכאסף לעומת מצב של "שבירת כלים" יחד עם שבירת "השביתה הגדולה ברשות השידור" בשנת 1988.
מי שהיה היו"ר של האגוד הארצי של עיתונאי ישראל,
אמנון נדב, שעמד בראש המערכה המרה והמתישה שהעיתונאים היו מצויים בה, הוא שחצה את הקווים. השביתה הגדולה נסתיימה לא "בהליכה לקנוסה" אלא בזחילה של עובדי רשות השידור לבניין כלל, מקום משכנה של הנהלת הרשות אז. בניין כלל, למי שלא מכיר את ירושלים, הוא מעין אגף גבוה של שוק מחנה יהודה. מנכ"ל הרשות אז,
אורי פורת, הכריז מלחמה נגד הוועדים והוא הביס אותם והשפיל אותם. מבחינתו הוא ראה זאת כדבר לגיטימי לעמוד מול כל מי שמונע ממנו לנהל את המוסד. הוא לחם גם נגד הוועד המנהל שהתמנה על-ידי ממשלת ליכוד כמוהו. "איך אני יכול לנהוג את הדבר הזה כאשר יש לי שבעה (חברי הוועד המנהל - צ.ג) second drivers שכל אחד מושך לכיוון אחר" - הוא אמר לי בטון השקט הממזרי שלו. העובדים נסוגו לאחור בבושת פנים. אמנון נדב נע קדימה ונתמנה למנהל "קול ישראל".
אגב, אם מישהו משלה את עצמו שהדברנים העיתונאים חורצים לשון בענייניהם כמו שלשונם משתלחת באחרים, הוא טועה. הם נוהגים כמו חברי מנזר השתקנים, או המנזר הפרנציסקאני של אומברטו אקו ב"שם הוורד". הם קוּטֶרים, אבל בכל הקשור לאגודת העיתונאים - אֶה בֶה ציגֶלהֶ - מֶה.
לא מכבר התוודע בפני אחד מבכירי העובדים ברשות, שמוכר לי כאיש בעל יושרה: "למרות שאני חבר באגודה ולכן גם באגוד זה יותר מ-40 שנה, הבנתי את מה שקרה וקורה שם. כל עשר שנים בערך הרגשתי דחף לעסוק בענייני ציבור. כל פעם זה הסתיים בפיאסקו. מה שדיכא אצלי כל עניין בסינדיקליזם עד שיצרי גבר עלי שוב לזמן קצר. הדוגמה המובהקת ביותר הייתה בזמן השביתה הגדולה שנסתיימה כידוע לך גם כן בכישלון. לאחר מעשה נוכחתי לדעת כמה תמים הייתי. למשל הבחנתי רק בדיעבד שראש האגוד הארצי בזמן השביתה התמנה אחר-כך למנהל הרדיו. אבל למרות שמצפוני נקי, כנראה ידעתי והבנתי רק מעט מאד מן המתרחש. נדרתי שלא לקבל עליי שום תפקיד נבחר או ממונה באגוד המקצועי כי כנראה איני כשיר לזה".
האמת היא שלאחר עידן שבהם ראשי האגודות והאגוד היו בעלי עוצמה מול השלטון והמעבידים בעיתונות, לא היו רבים שהיו מוכנים להתנדב לתפקידים אלה. כאשר בשיחה עם שבתי טבת בשעתו, והוא עודו עיתונאי פעיל ועדיין לא ההיסטוריון של בן-גוריון, הבעתי מורת רוח ממה שנעשה באיגוד, טבת שאל אותי: "צבי אם אתה מוכן אני בטוח שנוכל להעביר את זה". אמרתי שאני לא מוכן. ואם אני לא מוכן מדוע שאחר יהיה מוכן לעשות זאת בהתנדבות. מנכ"ל אגודה לא עובד בהתנדבות והוא מקבל שכר. בדיוק כמו עורכי דין שמנהלים את המאבקים המקצועיים של האיגודים מקבלים שכר. עם זאת, זה לא אומר שהעיתונאים צריכים להפקיד את ענייניהם בידי מי שעשוי להיות מוכשר אך משתמש בכל אמצעי להשגת מטרה. העיתונאים משאירים את האתיקה לוועדת האתיקה או למועצת העיתונות ובכך מלאו את תפקידם. כל אחד לחלקה הקטנה שלו. ובמצבים של חלקות קטנות אין אגוד מקצועי.
גם בנושא אמנון נדב אני לא מתייחס אל האיש וכשירותו המקצועית למילוי תפקיד כזה או אחר. אני כן מתייחס לפן המוסרי של לעבור קווים. מעניין שבראיון שמשתרע על שני עמודים ו"בלעדי" במגזין "דה מרקר" מן ה-7 לחודש זה, המראיין אופיר בר זהר אומנם מזכיר את נדב, ככתב בדרום ובכנסת ומנהל "קול ישראל" במשך 15 שנה, אבל אין כל שאלה לגבי נסיבות הגעתו לראש הפירמידה ברדיו הציבורי. הראיון נערך לקראת כניסתו של נדב לתפקיד יו"ר מועצת
הרשות השנייה. ברשות השנייה אין אומנם ועדי עובדים. אבל יש שם אינטרסנטים כלכליים אדירי כוח, ולא שמתי לב שבכך הוא רואה את האתגר הגדול שלו. הציטוט שבעיני היה משמעותי הוא "כרגע כל ההבדל בין רשות השידור לרשות השנייה הוא שרשות השידור, שהיא במימון ציבורי ולא בהכרח עוסקת בזה, ואילו הרשות השנייה עוסקת בשידור ציבורי על-אף שהיא מסחרית". הנה מקדמה נאה. מה זה מסחרי אני יודע, אבל אני תוהה מה זה ציבורי" לפי הפרשנות של נדב.
וכי במה תעסוק טלוויזיה מסחרית? בעצים ובאבנים? אלא אם כן הוא התכוון שגם מוצרי היגיינה, ומזון הם עניין ציבורי, וזה נכון. ללמדך שהפרסומת הוכתרה כעניין ציבורי. לעומת זאת אף ערוץ ברשות השנייה לא אימץ בשעתה אל "שיטת השקשוקה". ורק הערוץ הציבורי, שממנו בא נדב, שידר את הכתבה. יו"ר ועדת הטלוויזיה במועצה, שנדב יעמוד בראשה, יעקב שחם, מצוטט (דה מרקר 11.3.10) כי ב"ערוצים 2 ו-10 אין תחקירים על טייקונים". ואגב, לא צריך טביעת עין מיוחדת כדי להבחין שלעיתים קרובות גם בכתבות נושאיות מובהקות יש פה ושם סימביוזה בין פרסם לפרסומת, שלא לדבר שרבות מן הכתבות הם פרי היוזמה לא של המערכת אלא של יחצ"נים ומשווקים למיניהם. מישהו שומע על כך מפי האגוד של העיתונאים? הסיבה היא שהאגוד הארצי הוא פיקציה. יש אגודה בירושלים ויש אגודה בתל אביב שהיא מאגדת את כל העיתונאים חוץ מירושלים.
עד לפני זמן מה האגודה בירושלים הייתה מסגרת לעיתונאים ברשות השידור והם היו הגורם הדומיננטי. בהבדל מן האגודות שנבחרות על חבריהן האיגוד הארצי לא נבחר על-ידי החברים כמו איזו ועידה שבה נציגות יחסית לעיתונאים. גם כאשר האגוד היה קיים הוא שימש מעין קונפדרציה מאוד רופפת. מאידך רשות השידור לא הכירה, מטעמה שלה באגודה בירושלים אלא באגוד הארצי ולכן לא עמדה מולה נציגות מגובשת של כלל העיתונאים. ובכל הקשור לצד היוניוניסטי, רק היחסים עם רשות השידור היו סוגיה שנויה במחלוקת או לסיג ושיח, שכן ההסכם הקיבוצי עם העיתונים מזמן עבר מן העולם ורוב העיתונאים קשורים, כאמור, בחוזים אישיים.
ב-5 באוקטובר 2009 פרסם אורן פרסיקו מאמר ב"העין השביעית" (המקוונת) על המתרחש באגוד העיתונאים, והוא מצטט בין היתר חבר האגודה הוותיק והבולט חיים שיבי: "האגוד הארצי הוא כרגע חותמת ריקה מתוכן, הנשלפת לפי הצורך. אין מוסדות, אין ועדות, אין בקרה, אין שקיפות". לדבריו, מאז ומתמיד שרר מתח בין שתי האגודות באשר לשאלה מי יהיה יו"ר האיגוד הארצי, אך הוא אינו זוכר שאי-פעם הגיע המצב לכדי שיתוק דומה לזה של השנים האחרונות. הקיפאון הנוכחי, מסביר שיבי, פוגם לא רק ביכולתם של חברי האגודה הירושלמית להשפיע על תוכני הכינוס השנתי לעיתונות שמפיקה האגודה התל אביבית, אלא גם על יכולתם לייצג את כלל עיתונאי ישראל מול גופים בינלאומיים.
שיבי, יחד עם חברים אחרים באגודה, אמורים היו להשתתף בפגישה עם מזכ"ל הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים, איידן וייט בחודש נובמבר האחרון. לפני כמה חודשים (כלומר ביוני 2009 - צ.ג) הביא וייט לסילוק האגוד הארצי של עיתונאי ישראל מהפדרציה במהלך מעורר מחלוקת, שלטענת הישראלים היה נגוע במניעים פוליטיים. לפי חברים באיגוד הירושלמי, ללא אגוד ארצי הפועל כהלכה אין לשתי האגודות יכולת לתאם עמדות באופן תקין לקראת פגישה שכזו."חילוקי-דעות זה דבר לגיטימי בתנאי שיש מסגרת לליבון חילוקי דעות", אומר שיבי, אך לדבריו, במקום איגוד ארצי המקיים ישיבות שתוכנן והחלטותיהן נרשמים בפרוטוקול הנגיש לחברי האגודות ונתון לפיקוח וביקורת לדבריו, נשלחו כבר שלושה מכתבים מטעם האגודה הירושלמית לאגודה התל אביבית בבקשה לדון במצבו של האיגוד הארצי, אך לא נענו.
פרסיקו אומר, כי יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים התל אביבית, רואה את הדברים אחרת. "קיים שיתוף פעולה מלא בין אגודת העיתונאים ירושלים ותל אביב, שיתוף פעולה פורה ומעניין", הוא מרגיע, וטוען כי הנהלת האגודה (כלומר - יוסי בר מוחא - צ.ג) קיבלה עד כה רק מכתב אחד מהעמיתים הירושלמים, ולאחר קריאתו וקיום דיון מסודר, יחזירו את תשובתם, "ברוח טובה כמובן, כי אנחנו מסתדרים טוב מאוד עם האגודה בירושלים". בנושא אחד מסכים בר-מוחא עם שיבי: האגוד הארצי הוא כיום כותרת ריקה מתוכן ממשי. "האגוד לא מהווה ולא יהווה לעולם ארגון גג של אגודת העיתונאים", הוא אומר. לדבריו, האגוד הארצי הוא "אך ורק שם", ונועד לשמש ארגון יציג מול המעבידים בתקופה שבה העיתונאים הועסקו בהסכמים קיבוציים. עם המעבר להעסקה בחוזים אישיים, איבד האגוד הארצי את עיקר תפקידו, אף כי בעת הצורך, כמו למשל במקרה של איום עיתונאי הארץ בסכסוך עבודה, האיגוד שימש להם ארגון יציג, שההחלטות התקבלו תוך תיאום זריז בין הנהלות שתי האגודות.
עד כאן ציטוט מתוך הכתבה ב"העין השביעית". כיום כחצי שנה לאחר פרסום המאמר אני יכול לומר כי ההרמוניה שעליה מדבר בר-מוחא היא לעג לעיתונאים בכלל ולירושלמיים בפרט. עיתונאי רשות השידור שעומדים כעת מול מערכה קשה לגבי עתידם, מוכנים להיאחז בכל קש, ולהישען על כל קיר, כולל הקיר של בית סוקולוב שלידו אורגנה הפגנה יחצנית למען השידור הציבורי. בידיעה שהופיעה בעיתונות, ערב ההפגנה, ידעו מי ומי מבין "המפורסמים" שיבואו. הם באו כמו שהם באים לכל אירוע יחצני שהוא IN. הדיבורים על שידור ציבורי הם עכשיו באופנה בקרב האצולה של הממלכה השביעית. הצביעות תמיד חוגגת. אבל מדוע נלין על עמיתנו בעיתונות הכתובה, הרי בקרב העובדים עצמם ברשות אין הזדהות עם המטרה המשותפת.