בס"ד
חירות הינה מילה כה יפה ובעלת עוצמה. לכאורה משאת נפשו של כל יצור אנוש. נדמה שכה פשוט לבוא אל אדם להודיעו על השחרור הקרוב מעבדותו ולצפות שיתרגש, שיודה, שיתעורר לתקווה גדולה ולעשייה.
והנה לא כך נהגו בני ישראל כשבא משה להודיעם על החירות הקרבה.
בתחילת הסיפור פוגשים אנו את משה רבנו המהסס, המתלבט והחושש מהשליחות העצומה שהוטלה עליו: להוציא את בני ישראל ממצרים.
אולם לבסוף אוזר הוא אומץ להעביר את הבשורה הגדולה, הוא מתייצב לפני בני ישראל ומוסר את שליחותו החשובה וההיסטורית:
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתכם וגאלתי אתכם..." (שמות ו, ו)
אבל העם לא מתרגש כלל מההודעה הדרמטית הזאת.
העם בכלל לא רוצה גאולה.
הוא עסוק מידי בעבדות. הוא עייף.
העם כבר מורגל בעבדות.
כי נשמת העם נשמה של עבד היא, אין הם מסוגלים לחירות. שנים רבות של עבדות במצרים חרטו בנשמתם נחיתות ורפיון.
כיום עסוקים בני ישראל רק בלסיים את מכסת העבודה ולשוב לבתיהם כדי לנוח לקראת עבודת המחר. הם לא מוכנים עדיין לגאולה ולכן לא מתייחסים כלל להודעתו הדרמטית של משה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה" (שמות ו, ט).
כה מורטת נפש הייתה עבודתם. כה מכופפת וחסרת תקווה.
משה המאוכזב חוזר אל הקב"ה ומביע את ספקותיו, איך יפנה לפרעה שישחרר את העם? "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה?" (שמות ו, יב)
מה טעם לפנות לפרעה אם העם עצמו אינו מעוניין?
אם העם אינו מאמין?
דבריו לכאורה הגיוניים: אם העם לא רוצה גאולה ולא מאמין בה, למה שפרעה יאמין?
מה טעם לנסות?
וכאן הקב"ה לא מעודד את משה ולא מנחם אותו. נגמר השכנוע, נגמר הדיבור הרך.
העם לא מסוגל לקבל את יכולתו להיות חופשי? דיבורים רכים לא יעזרו.
והקב"ה פשוט דורש ממשה ואהרון ללכת ולמלא את תפקידם: "ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".
זהו. הגיעה עת פקודה: "ויצוום" - בציווי: צא והוציא את העם!
כי לפעמים יש לחייב אדם להבין שגורל העבד הוא בר שינוי. ברגע שיבין שיוכל להיות חופשי, ברגע שישתחרר מעול העבדות הנפשית, יוכל גם לשאוף לגאולה פיזית.
וכאן, בגאולה הנפשית הזאת, תתחיל גאולתו של עם ישראל.
