צוות העובדים של
ארגון בצלם נמנה אידיאולוגית על השמאל הקיצוני ("far left"), כך על-פי עדותה של ענת בילצקי בעת בה כיהנה כיו"ר הנהלת בצלם. בראיון ל-thebrooklynrail.org ביוני 2004 אמרה בילצקי לכתב, כי "אם תשאל מישהו מהם כיצד הם הצביעו בבחירות, הם כולם הצביעו לשמאל, לשמאל הקיצוני". (1)
כיום עומדים בראשות ארגון בצלם שני יושבי-ראש, והם: גילה סבירסקי, פעילה ותיקה בנשים בשחור ולשעבר מנכ"ל
הקרן החדשה לישראל ופרופ' אורן יפתחאל, מרצה לגיאוגרפיה פוליטית ולתכנון אורבאני באוניברסיטת בן-גוריון.
בביוגרפיה האישית שלו, מציין יפתחאל שמאז שנות ה-90 היה למעורב יותר ויותר באקטיביזם בארגונים המייצגים את החברה האזרחית וכי היה פעיל בכיר בארגונים הבאים: אדווה, הקשת הדמוקרטית המזרחית האגודה לזכויות האזרח, פורום לדו קיום בנגב, הועד למען הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים, מוסאווה, ארגון בצלם, הפקולטה לשלום בין ישראל לפלשתין (FFIPP), וקבוצת הדיון האקדמי הפלשתיני ישראלי (Palestinian Israeli Academic Discussion Group). הוא היה חבר מייסד של שני הארגונים האחרונים.
2 יפתחאל, המתואר כשייך לזרם של 'הגאוגרפים הביקורתיים' והפוסט-ציוניים, טוען במחקרים רבים שפרסם, שמדינת ישראל אינה דמוקטית והינה למעשה 'אתנוקרטיה' המקיימת 'קולוניאליזם של פליטים', השואב חלק מכוחו וצדקתו מעברם הטראגי של היהודים. עיון במחקריו ובמאמריו של יפתחאל מלמד על גישתו כלפי מדינת ישראל, חמאס, ערביי ישראל, הטרור והדרך הראויה בעיניו ליישוב הסכסוך. ראוי לקרוא בעיון ובמלואם את מחקריו, שמהם יובא להלן ליקוט של עיקרי דבריו וטיעוניו.
מטרת מבצע עופרת יצוקה "למחוק את ההיסטוריה והזכויות הפלשתיניות" "אם נצליח להתבונן על האירועים האלימים מעבר להרס הנורא, ענני האבק, הגופות, כתמי הדם וזעקות הילדים, נוכל להבין את המלחמה הזאת כהמשך המעשה הטריטוריאלי הישראלי, שאימץ מטרה עיקשת ואכזרית - השתקת הזמן הפלשתיני, כלומר מחיקת ההיסטוריה המלאה של הארץ הזאת. השתקת ההיסטוריה, מיותר לציין, היא גם מחיקת המקום הפלשתיני, ואיתו הזכויות הפוליטיות המלאות, אלה הקיימות בזכות, ולא כחסד ישראלי.
"אם כך, הפלישה הנוכחית לעזה איננה רק מבצע לעצירת הטילים, מאמץ לשפר תדמיות פוליטיות לקראת הבחירות או ניסיון לשקם את ההרתעה הישראלית. הפלישה איננה רק עוד ניסיון 'לעשות סדר' אצל אחרים ולהפיל את ממשלת החמאס הנבחרת, או מאמץ אימפריאלי (ישראלי-אמריקני) לשלוט במרחב מוסלמי ברמות אלימות הולכות וגוברות. הפלישה הנוכחית היא כל אלה כמובן, אבל היא גם המשך של אסטרטגיה ארוכת שנים להכחיש, למחוק ולשבור כל אזכור של תולדות המקום הזה בדורות האחרונים. לפרויקט המחיקה שותפים כמעט כולם - הפוליטיקאים, האמנים, התקשורת, החוקרים באוניברסיטאות והאינטלקטואלים".
3 "המחיקה [של ההיסטוריה והזכויות הפלשתיניות], אין צורך לומר, נועדה להרוס את המרחב הפלשתיני במה שהפרופסור הפלשתיני סארי חניפי הגדיר כ-spaciocide [חיבור של space מרחב ו- genocide רצח עם]".
4 ישראל הפכה את רצועת עזה ל"גטו" "על-רקע זה [יצירת בעיית הפליטים הפלשתינים ע"י ישראל] צריך להבין את עליית החמאס, שהציבה אלטרנטיבה להסכמי אוסלו. אלה הפכו במקום נתיב לשלום ל"וויה דולורוזה" פלשתינית. אך מאז עליית החמאס בבחירות דמוקרטיות, הכבידה ישראל עוד את הגיטואיזציה של הרצועה בהטילה מצור על האזור תוך הפרדתו המוחלטת מהגדה".
5 "עזה הפכה לגטו פלשתיני גדול".
6 צריך להבין את ירי הטילים ע"י חמאס כרצון להזכיר לעולם את בעיית הפליטים "החמאס סירב לאשליית "שתי מדינות לשני עמים", שהפכה בעצמה למנטרה ריקה מתוכן, המאפשרת את המשכו האינסופי של הכיבוש הקולוניאלי. הוא העניק גם קול לפליטים כשמינה את אסמעיל הנייה, פליט ממחנה שאטי, לראש הממשלה. זאת, אל מול אליטה פלשתינית מושחתת וממולכדת בתוך הסכמי אוסלו, ש"אסרו" עליה להעלות את נושא הפליטים, כלומר את ההיסטוריה העכשיווית של הארץ, לסדר היום הפוליטי. ירי הטילים מהרצועה על אזרחים ישראלים ראוי לכל גינוי כפעולת טרור נגד יהודים וכמעשה הפוגע קשות בעם הפלשתיני. אך מעבר לכך יש להבינו גם כניסיון להזכיר לעולם, לישראל, אך גם להנהגה הפלשתינית, ששאלת הפליטים חיה ובועטת".
7 שיגור הטילים ע"י חמאס לעבר ישראל הוא למעשה מרד אסירים ענק "אכן, יש להתייחס לירי הטילים של חמאס כמעשה טרור, וככזה הפוגע קשות גם באוכלוסיה הפלשתינית. יש גם פגמים רבים בהתנהלות החמאס הפוגע בזכויות האדם ומשתיק בכפייה את האופוזיציה בעזה. אך מעבר לכך, יש להתייחס אל החמאס גם כתנועה המנהיגה מרד אסירים ענק, אשר דיכויו האלים על-ידי ישראל טומן כבר את הזרעים למרד הבא, הבלתי נמנע".
"...כאשר תנאי הכליאה הופכים בלתי נסבלים, פורץ לרוב מרד המדוכא באכזריות, בדרך כלל תוך ענישה קולקטיבית אלימה. כך נוהגת כעת ישראל בכלואיה בעזה המתמרדים זה שנים על-ידי ירי טילים. כפי שמראות התבטאויות מנהיגינו המטרה ברורה - לכלוא, למוטט ולהרוג כמופע ענק של ענישה קולקטיבית, אשר בעצם תנאיה כבר ממסדת את דפוסי הכליאה והמרד העתידיים".
8 האבסורד: ישראל תוקפת באלימות פושעת את ממשלת חמאס הדמוקרטית וחמאס נענש בסנקציות בינלאומיות "הגיאוגרפיה הפוליטית של הכליאה [של רצועת עזה בידי ישראל] מולידה שרשרת של אבסורדים. למשל: את הפלישה לעזה מבצעת ממשלתה המודחת של ישראל, בגיבוי הממשל המובס של
ג'ורג' בוש, כשהיא תוקפת באלימות פושעת את הממשלה הנבחרת של פלשתין, זאת שישראל והעולם מסרבים להכיר בה. ואבסורד זה מוביל לאבסורד הבא - לא ישראל המבצעת כיבוש לא חוקי כבר ארבעה עשורים חשופה לסנקציות בינלאומיות, אלא דווקא ממשלת החמאס. לא הכובש אלא הנכבש".
"אין להתפלא על כל אלה, כיוון שהם תואמים את הגיאוגרפיה פוליטית של כליאה המונית. הכוח הקולוניאלי יכיר במנהיגי האסירים רק אם אלה ימנעו מלהפריע למעשה הכליאה. אם יפריעו, ייענשו ויהרגו, כשאין להם ולאוכלוסיה המקיפה אותם לאן לברוח. אך יש אולי להתפלא (מעט) על כך שקברניטי מדינת ישראל לא השכילו ללמוד מההיסטוריה, ולא הפנימו שמשטרי כליאה המוני לעולם יתקיימו על זמן שאול, ולעיתים קרובות יביאו גם לפגיעה באושיות המשטר הכולא עצמו".
9 ישראל נוקטת במדיניות של "טרור מדינה" "מול צעקה נמשכת זו החליטה ישראל, כהרגלה, לברוח מהתמודדות עם השאלה, ולנקוט בטרור של מדינה. כך היא פצחה במסע של אש וגופרית על הרצועה שנועד לחסל, להרוג, לבתר ולכתר. אך זהו כוח חלש מבחינה פוליטית ומוסרית. גם טונות של "עופרת יצוקה", גם הרג ילדים ושריפת ערי הרצועה כולן לא ישתיקו את קולה של ההיסטוריה. הזמן שאבד בהמולת תופי המלחמה וביצירתה האלימה של "רצועת עזה" עוד ישוב לאחר מותו".
10 "הגישה החד-צדדית הובילה את ישראל עד היום לסדרת כישלונות ומעגל דמים ארור. הדיאלוג היחיד המתקיים הוא הין הקסאמים לחיסולים. בין טרור איסלאמי לטרור מדינה ישראלי, בין מדיניות של הריסת בתים ובניית נגד פרועה".
11 הדיכוי הישראלי הוא הגורם לפעולות הנקם, ההרג והטרור הפלשתיני "העם היהודי בישראל לא יזכה לחירותו המלאה כל עוד הוא כובש ומדכא עם אחר. אין צורך לתמוך ברצחנות הפלשתינית כדי להבין שישראל סובלת כעת בעיקר ממעשיה שלה - שלילה מתמשכת ואלימה של חירותו של עם אחר. מדוע נושא זה אינו עולה תדיר לדיון בציבוריות הישראלית? יש לכך סיבות רבות, אך אחת החשובות שבהן הוא מצבו בו שרויה החברה הישראלית אותו ניתן להגדיר כ'עיוורון מרחבי". למשל, הקו הירוק נמחק מכל המסמכים הרשמיים ומספרי הלימוד בישראל... כשאין גבול ברור, כפי שהמצב כיום, יכולים פלשתינים חדורי רגשות נקם פשוט להלך לעבר יישובים ישראלים ולזרוע הרג וטרור. העיוורון המרחבי הפך אם כך את דמינו (ודם הפלשתינים) להפקר".
12 ישראל נוהגת במדיניות אפרטהייד וגיטואיזציה גם נגד ערביי ישראל "האפרטהייד האלים השורר בין יהודים וערבים בשטחים 'זוחל' גם לתוך הקו הירוק. אירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 ערבים (ויהודי אחד), הדגימו את הלימות המעצבת את יחס המדינה כלפי אזרחיה הערבים. צורות אחרות של אלימות הופכות להיות עניין שבשגרה אל מול הערבים (ורק מולם) כגון הריסת בתים וריסוס שדות ברעלים כימיים".
13 "גם היישובים הערביים בגליל ובמשולש, אשר איבדו את רוב אדמותיהם, הפכו למובלעות מסוגרות ומתוחמות במרחב היהודי-ישראלי... גם לאחר סיום הפלישה לעזה תמשיך כנראה להתמסד גיאוגרפיה של כליאה בשטחים, ובצורה מתונה יותר בתוך ישראל, בתהליך של 'אפרטהייד זוחל', בו ישראל ממשיכה לשלוט אפקטיבית בכל המרחב בין הירדן לים, אך הזכויות הפוליטיות של תושבי המרחב, ואיתן זכויות הניידות והקניין, מדורגות על-פי השיוך האתני-גזעי.
14 "ניתן לאפיין את האזרחות הערבית פלשתינית בישראל ככזו הנמצאת בגטו. לגטו פנים רבות - פוליטיות, תרבותיות, כלכליות ומנהליות וכתוצאה מכך גם מרחביות. הערבים הפלשתינים בישראל הם מבחינה רשמית חלק של החברה, אך מבחינה מבנית הם נדחקים לשוליים ע"י הגמוניה, הרחקה ושלילת סמכויות".
15 ישראל מונעת מהערבים להתגייס לצבא ולשירות לאומי ומנצלת זאת כאמתלה לאפליה "ה'ביטחון' (הווה אומר: ביטחון יהודי) ידוע כדת השנייה של ישראל וזוכה לעמדת כוח קיצונית בהכתבת המדיניות והמעשים של המדינה. כוחות הביטחון נשלטים באופן מוחלט ע"י יהודים, בעוד האזרחים הערבים אינן מגויסים לצה"ל, למעט מספר נבחר של דרוזים ובדואים. מרוב הערבים נשללת האפשרות לשרת בצבא או בשירות קהילתי אחר, ובה בעת שלילה הזו מנוצלת להצדקת האפליה נגדם. הדבר צמצם את המוביליות שלהם והגביל באורח קשה את אפשרויות התעסוקה שלהם".
16 צריך סדר יום לשמאל האזרחי שיקדם דו לאומיות "לנוכח כישלונם של השמאל האתני (יהודי או ערבי) בחודש האחרון, ברור שרק יצירתו של מרחב משותף ערבי-יהודי אמיתי יכולה לייצר כוח פוליטי משמעותי. סדר היום די ברור: להתנגד לחד-צדדיות הישראלית ולפתוח במגעי שלום עם לבנון, סוריה וחשוב מכל - עם הפלשתינים; לדחות מכל וכל את האג'נדה האמריקנית האלימה והשתלטנית ואת חלקה של ישראל בה; לדחות גם את אלימות חיזבאללה ואת סדר היום האירני; להחזיר את הדיון לשאלת החיים - המשאבים, התעסוקה, הבריאות, החינוך והסביבה - במקום העיסוק האינסופי בשאלת ה"הרתעה" והמוות; לעלות קווי מתאר לדו-לאומיות יהודית-ערבית כאופציה מוסרית ופוליטית לחוסן פנימי והשתלבות באזור. רק חברה אזרחית חוצת גבולות יכולה לדאוג לביטחון אמיתי לכל קהילות המדינה, ויפה שעה אחת קודם".
17 צריך להפוך את יום האדמה לחג ישראלי "נחוץ כעת לצאת מ'תחומי המושב' הצרים של כל מגזר ולהתחיל לחשוב על קרקעות המדינה כעל קרקעות ישראליות, לא יהודיות. צעד ראשון בדרך אל שיוויון יכול להיות הפיכתו של יום האדמה לחג כלל ישראלי. ציון יום האדמה ע"י כלל החברה הישראלית יוכל ליצור מוקד משותף - ולו רק רגעי וסמלי - לשלל קהילותיה המסוכסכות. כך גם נוכל להתחיל להתקשיב לקולות השונים העולים מן האדמה ולהתחיל לדון בתיקון העוולות ההיסטוריות המכתימות את חיינו המשותפים. אולי אז נוכל להתחיל לדמיין את הארץ הזאת כמקום אחד, עם עבר אחד, ועתיד משותף לכל תושביה - יהודים כערבים".
18 הפתרון המדיני היחיד: דו לאומיות הדרגתית "אני טוען, כי פיוס יהודי פלשתיני מתמשך הינו בלתי אפשרי ללא חזון ארוך טווח אשר כולל הקמה של קהילה פוליטית כוללת לגיטימית (דמוס). דבר זה דורש הסדרים פוליטיים אשר ישימו קץ לכיבוש הישראלי ויעניקו זכות בחירה לכל התושבים הקבועים של ישראל/פלשתין ויבטיחו ביטחון ולגיטימיות הן לאומה הפלשתינית והן לאומה היהודית באדמה הזו. אני טוען, כי האפשרות המבטיחה ביותר להתקדמות לעבר עתיד כזה נמצאת בהעלאה על הדעת, בתכנון וביישום של חזון בדבר דו לאומיות הדרגתית, בה שני העמים (דמוס) נוצרים בתחילה, כאשר במקביל מסגרות ומוסדות משותפים ישראלים ופלשתינים מתקדמים לקראת הקמה של קונפדרציה 'המחוברת בתפירה דקה' על האדמה כולה".
"... דו-לאומיות הדרגתית. התרחיש חוזה פתרון הדרגתי של הסכסוך אשר יתחיל במעין הסדר של שתי מדינות אבל בה בעת ינוע לקראת יצירת מסגרות דו לאומיות במטרה לנהל את הטריטוריה המשותפת הקטנה הישראלית פלשתינית. בתקופה מוגדרת (יתכן דור, כלומר 25-35 שנה) ההגירה תוגבל בעיקר למדינת האם, הווה אומר: פלשתינים יוכלו להכינס לפלשתין ויהודים לישראל (עם מספר יוצאים מן הכלל בנוגע לפליטים הפלשתינים כפי שצוין למטה). במקביל להקמה של שתי מדינות, יכנסו לתוקף הסדרים שיאפשרו את חיזוק של האינטגרציה הישראלית פלשתינית בתחומים רבים של ממשל. אלה יובילו בהדרגה להתחזקות החדירה של שני המרחבים הפוליטיים האחד לתוך רעהו וליצירת תהליכים משותפים, הסכמים ומוסדות לניהול הכלכלה, תעסוקה, מסחר, איכות הסביבה וביטחון. ניתן לחזות, כי לאחר תקופה של הפסקת האלימות בין שני העמים והמודעות החדשה לדו קיום, הצעד ההיגיוני והיעיל ביותר לשתי המדינות יהיה הקמה של קונפדרציה או פדרציה מבוזרת במידה רבה. היא תשמר את ההגדרה העצמית הלאומית שלהם במקביל לשיפור הניהול, הביטחון והשגשוג של האדמה המשותפת.
בתרחיש כזה, לאזור המטרופולין המשותף של ירושלים/ אלקודס יהיה תפקיד מרכזי ביצירה של דוגמה חלוצית לניהול דו לאומי של המרחב, בתחילה במישור העירוני, ומאוחר יותר במישור האזורי ובכל רחבי המדינה. בנוסף, מסגרת הדרגתית כזו תעניק לגיטימציה להסדרים רב תרבותיים, וביחוד אוטונומיה של הקהילה הערבית והקהילה של הדתיים האורתודוכסים בישראל וכן הסדרים מיוחדים עם הנוצרים, הבדואים, הארמנים ושאר המיעוטים בפלשתין.
19 ירושלים צריכה להיות בירה משותפת לישראל ולפלשתין ההסדר אותו הצגתי בסדנא זכה לעניין רב. הוא מבוסס על הכרה בכל האזור המטרופוליני של ירושלים/אל-קודס - שייקרא 'חבל הבירה' (Capital Region) -- כיחידה פוליטית נפרדת, השייכת בו-זמנית למדינות ישראל ופלשתין... 'חבל הבירה' המוצע ישתרע מאל-בירייה בצפון, מעלה אדומים במזרח, בית ג'אלה בדרום ומבשרת ציון במערב. כעת מתגוררים בו למעלה משלושת-רבעי מיליון איש, כמחציתם פלשתינים ומחציתם יהודים. באזור זה ישוכנו קריות הממשלה של שתי המדינות, שיזכו מיידית להכרה הדדית ובינלאומית כבירות ישראל ופלשתין.
"...עיריית הגג תהיה 'רזה' יחסית, ויהיה לה בעיקר צוות מקצועי שידאג לנושאי תכנון, תחבורה ותשתיות מטרופוליניות. תחתה יוקמו כעשרים מועצות או עיריות מקומיות, בגדלים של כ-30 עד 50 אלף איש כל אחד, שיעסקו בתכנון מקומי, חינוך ופיתוח. הניהול היומיומי של האזור יתבסס על הזהות והניהול המקומי של השכונות השונות וכך יישקף את אופיין השונה כל כך של העיירות, השכונות והכפרים הרבים שאוגדו בצורה כפויה ומלאכותית תחת השם 'ירושלים' בשלושת העשורים האחרונים.
"תחת עיריית הגג יוכלו לקום מועצות מקומיות חדשות באזורים כמו גילה, רמות, עין הכרם, מבשרת ציון, שועפאת, בית חנינה, אבו-דיס, עיסאוויה וכו'. במסגרת שכזו יקטן החיכוך הבעייתי בין אוכלוסיות בעלות צורות חיים שונות, כגון חרדים, וחילונים, ויובלט אופיין התרבותי של שכונותיה המגוונות של העיר.
"באזורים היהודיים הוותיקים ניתן יהיה, למשל, לצרף מספר שכונות למועצות חדשות שיוכלו להיקרא 'ירושלים המערבית' (בשכונות החילוניות) ו-'קריית יהודה' (בשכונות החרדיות); ובאזורים הערבים, ניתן יהיה להקים מועצות כגון 'אל-קודס א-שרקייה' (שתכלול את השכונות ממזרח וצפון לעיר העתיקה), או 'ג'בל מוכאבר' שתכלול את האזורים הדרומיים יותר, או 'אקסא' שתכלול פרברים פלשתינים שיקומו בודאי בצפון-מערב המטרופולין".
20