עורך דין ייצא מהאולם בקידה כשפניו אל השופט. כך קובע קוד התנהגות שאישר בשבוע שעבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ("גלובס", 12.3.10). למי שמתפלל שלוש פעמים ביום, זה מזכיר מאוד את סיומה של תפילת העמידה: שלוש קידות ושלוש פסיעות לאחור. בהבדל אחד, כמובן: בתפילה אנו פונים לאלוקי ישראל; לשכת עורכי הדין קובעת כיצד לפנות לשופטי ישראל.
נכון שהתורה מכנה מדי פעם את השופטים בשם "אלוהים" ומקפידה בכבודם, אך בשום מקום לא הצטווינו להתייחס אליהם כאילו היו אלוקי השמים והארץ. אך נראה שמה שלא היה דרוש לענקי הרוח של עם ישראל ולגדולי התורה שישבו בסנהדרין, נחוץ לשופטים של דורנו. יבושם להם.
הקנקן ומה שאין בו
הנה עוד כמה כללים מתוך אותו קוד. הצדדים והשופט יתייצבו בזמן; את הגלימה יש ללבוש לפני הכניסה לאולם; יש לנהוג כלפי השופטים והצדדים האחרים בדרך ארץ; אין להרים קול ולהשתמש בביטויים פוגעניים; דברי ביקורת יישמעו באופן ענייני; אין להפריע לצד השני או לשופט בזמן כתיבת החלטה; פנייה לשופט תיעשה בעמידה.
אין ספק - נקודות חשובות וראויות, שאם יקוימו תהיה להן תרומה חשובה לתרבות הדיון בבתי המשפט. אך הן מטפלות רק באריזה ולא בתוכן, וכבר אמרו חז"ל: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".
אי-כבוד - מצד השופטים
הבעיה האמיתית של בתי המשפט נעוצה יותר בצד של השופטים ופחות בצד של עורכי הדין. שלא יהיה ספק: יש עורכי דין בלתי ראויים שפותחים בהליכים בלתי נחוצים ומתנהגים בצורה בלתי הולמת. הסיבה המרכזית לכך היא ההצפה של המקצוע, וטוב עשה השר
יעקב נאמן כאשר האריך את ההתמחות במטרה לנסות ולמנוע מכל מיני ארחי פרחי להיכנס אליו. אך מערכת המשפט שלנו קנתה ביושר רב את חוסר הכבוד כלפיה.
בנדל"ן נהוג לומר שמחירו של נכס נקבע לפי שלושה פרמטרים: מיקום, מיקום, מיקום. בדומה לכך, ערכה של מערכת שיפוטית נקבע גם הוא לפי שלושה פרמטרים: צדק, צדק, צדק. וכאשר אומרים צדק - הכוונה איננה רק לתוצאת ההליך, אלא גם לדרך בה מגיעים אליו. במילים אחרות: יעילות הדיון.
באנגלית נוהגים לומר: justice delayed is justice denied. ואם ננסה לתרגם: צדק שאיחר הוא צדק שנשלל. פסק דין הניתן לאחר שנים, מאבד לא רק את חשיבותו המעשית אלא גם את משקלו המוסרי. הצדדים מפתחים בוז כלפי בית המשפט ומן הסתם אומרים לעצמם, שבעתיד ישתדלו למצוא דרכים אחרות. ודרכים כאלו יכולות להיות חוקיות, אך גם בלתי חוקיות.
הבעיה מספר אחת של מערכת המשפט בישראל אינה הכבוד של הצדדים ובאי-כוחם כלפי השופטים, אלא הכבוד של השופטים כלפי הצדדים ובאי-כוחם. כאשר הם מושכים משפט על פני שנים, משדרים השופטים בוז וחוסר אכפתיות. האם הם היו רוצים שענייניהם-שלהם ייגררו ארבע, שש ואפילו עשר שנים? ודאי שלא. אבל עבור אדם מן היישוב, זו המציאות.
אם השופטים רוצים כבוד, שייתנו כבוד. לכן, היינו מצפים לראות במקביל גם קוד התנהגות שיחול עליהם. אלא שקוד זה מתעכב והנהלת בתי המשפט אינה מוכנה לומר מתי יתפרסם. כל עוד השופטים לא יהיו כפופים לכללים המחייבים אותם לנהוג בדרך ארץ במתדיינים ובעורכי הדין - ודרך ארץ פירושה קודם כל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" - שלא יצפו לדרך ארץ חד-סטרית.