הדעות לגבי יחסו של ביידן לישראל מעורבות: בתקופת כהונתו כסנאטור נהג להצהיר כי "ישראל היא הכוח היחידי של אמריקה במזרח התיכון, וכי אם ישראל לא הייתה קיימת ארה"ב צריכה הייתה להמציא אותה". עמדתו הנוכחית, לפחות, בנושא אירן, היא בעייתית בכל הקשור לעמדה הרשמית של ישראל. הוא היה בין הבודדים בסנאט שהצביע נגד החקיקה להטלת סנקציות על גופים שסוחרים עם אירן והתנגד להצבעה קודמת בסנאט, שקבעה כי משמרות המהפכה האירניות הן ישות טרור. הוא אינו מאמין, שאירן, אכן, מייצרת נשק גרעיני ומכל מקום, "היא אינה מהווה איום גרעיני כלפי ארה"ב...".
האיום הקיומי מצידה של אירן-גרעינית כלפי ישראל אינו מטריד אותו; הוא מתנגד לתקיפה באירן וכן לבידודה; ולעומת זאת, מטעים את הסיכון שמהווה פקיסטן המחזיקה כבר בנשק גרעיני ו"ממשלתה עלולה לקרוס כתוצאה מפעולה אמריקנית באירן...".
ביידן תומך נלהב בהקמתה של מדינה פלשתינית לצידה של ישראל, לא משום שהוא אוהד את הפלשתינים אלא משום שהדבר הוא טוב לארה"ב, "כי אז ישרור שלום במזרח התיכון", ויפחת הסיכון ל"הסתבכותה" של ארה"ב בפעילות צבאית באזור, וכך תימנע פגיעה בביטחונם של החיילים האמריקנים שנלחמים בעירק, באפגניסטן ובפקיסטן. ובא לארה"ב הגואל...
מה יהיה היקף הוויתורים הטריטוריאליים והפוליטיים של ישראל להגשמתו של חלום המדינה הפלשתינית - והאם אותה מדינה לא תהפוך עד מהרה לשלוחה של אירן, שתערער את עצם קיומה של מדינת ישראל - זה פחות חשוב בעיניו של
ג'ו ביידן, הגורס "כי על ארצות הברית לגלות מדיניות מאוזנת יותר במזרח התיכון", אך מוסיף להתהדר בתואר של "ידיד".
ובעל-כורחך אתה נזכר באמרתם של חז"ל:
"ישמרני האל מידידיי - מאויביי אשמר לבד...".
