משהו הולך ומשתבש בשנים האחרונות ביחסים בינינו לבין ערביי ישראל. מצד אחד מדובר באזרחים של המדינה, ומצד שני יותר ויותר מתחזקת ההכרה שיש אזרחים ערבים שאינם מחויבים עוד למדינה ואינם מזדהים איתה. תהליך הפלשתיניזציה כה הצליח, שהם משתמשים באזרחות ככלי לפגוע במדינה שהם אזרחיה.
בחיפה יש מסעדה בשם אזאד שמשחקת משחק כוחני ואינה מתירה לחיילים לסעוד שם. מתברר שהעירייה צריכה להוציא צו סגירה כלפיה, כדי למנוע פגיעה בלובשי מדים.
באירועי טרור בשנים האחרונות מתגלים בכל פעם אירועי פח"ע, שערביי ישראל שהם אזרחים שותפים להם. ובכל פעם שזה קורה, קם מומחה לערבים ואומר: "זה מיעוט שולי. הרוב הם נאמנים לנו".
ואז הגיע המקרה של סכנדר קובטי, במאי הסרט "עג'מי". כאן הגיע העיוות לשיאו: הבמאי השתמש בכספי הקרן הישראלית כדי להפיק את סרטו, ולאחר שהסרט נבחר לייצג את ישראל בפרס האוסקר, הודיע הבמאי הערבי בצורה בוטה שסרטו אינו מייצג את ישראל, כי "ישראל אינה מייצגת אותו". קשה לי להאמין שנותרו אזרחים יהודים במדינה שקיוו באותו יותר שהסרט "עג'מי" יזכה בפרס. יתרה מזו: טוני קובטי, אחיו של סכנדר קובטי, רואיין באותו בוקר ברשת ב' עוד טרם ההצהרה של אחיו, והוא רמז, שאם הסרט יזכה, אחיו הבמאי ישתף את העולם כולו בהגיגיו ובמסרים של הסרט. לא היה צל של ספק שעומדת להשתחרר הצהרה נגד השלטון הישראלי.
הסרט שזכה נבחר בגלל סגולותיו הקולנועיות, ואיש לא ראה בו סרט ציוני. אך התפיסה הייתה שיש חירות ליוצרים לבטא את הדרך שבה הם רואים את המציאות, וכשנבחר הסרט כ"סרט ישראלי", הייתה בכל זאת ציפייה שהנה השנה אולי תזכה ישראל לאוסקר עבור "הסרט הזר". ההצהרה של קובטי הפכה את הקערה על פיה. התברר כי למרות שאינו רואה עצמו מייצג את ישראל, הוא לא נרתע להשתמש בכספה. קובטי (ששמו המקורי בעצם הוא קופטי) נשך את היד שהאכילה אותו.
עלינו לעשות חשבון-נפש קשה ולברר מה מידת הנאמנות של ערביי ישראל כלפינו בשעת פקודה. במדינות שונות יש מיעוטים, ומקובל שגם אם מדובר במיעוטים דתיים או לאומיים שהם שונים מקבוצת הרוב, הם מזדהים עם סמליה של המדינה, בהיותם אזרחיה. ערביי ישראל מכריזים לא אחת בפי נציגיהם הפוליטיים שהם משתמשים בזכות לבחור ולהיבחר בהיותם אזרחים, אך אינם שותפים לסמליה של המדינה ולהמנון שלה.
לא שכחנו כולנו את ההזדהות של ערביי ישראל עם "אינתיפדת אל-אקצה" (בלשונם), ואת סגירת כבישי הצפון באותם ימים. אינני שוכח שהייתי באותו רגע בקיבוץ גבע, והאזהרות ברדיו אסרו על נסיעה בכביש עירון (ואדי ערה). נאלצתי לנסוע דרך כביש הבקעה, ולא היה ברור לי סמוך ליריחו, אם האינתיפדה לא הגיעה גם לשם.
מאז הקמת המדינה הולך וגובר החשש שמדובר במיעוט אירידנטי, מיעוט שלא מסתיר שיש לו תביעת בעלות על אדמות המדינה. מדי פעם משווים את מעמד הערבים כאן למעמד היהודים כמיעוט בגולה לאורך הדורות, וגם כמיעוט בארצות שונות כיום. המתחסדים שואלים: היית רוצה שכך ישפטו יהודים כמיעוט בארצות הגולה? וחובה לומר בצורה ברורה: ההשוואה מופרכת לחלוטין. היהודים מעולם לא היו מיעוט אירידנטי בארצות שבהן גרו, וגם כיום אינם מיעוט אירידנטי במדינות העולם. בחלק מארצות ערב (עירק, למשל) הגיעו היהודים לשם עוד לפני הכיבוש הערבי, והם לא טיפחו זיקת מולדת לאותן מדינות, ומעולם לא היו להם תביעות טריטוריאליות. לא כן הדבר כשמדובר בערביי ישראל.
השנים האחרונות מוכיחות שוב ושוב, שאנו עומדים לפני רגע אמת. ערביי ישראל יצטרכו להחליט: הלנו אם לצרינו?