זוכרים את המפלגה הנאצית? כמובן. זוכרים איך היא הגיעה לשלטון? בדרכים דמוקרטיות להפליא. היא הייתה הסיעה הגדולה ביותר ברייכסטאג (אם כי מעולם לא הגיעה לרוב מוחלט בבחירות חופשיות), ואדולף היטלר מונה לקנצלר כחוק בעקבות מו"מ קואליציוני תקין לגמרי. את מה שקרה אחר כך, כולנו יודעים היטב.
אחד המרצים שלי באוניברסיטה היטיב להגדיר את הלקח שיש ללמוד מאותו מקרה: "זכותה של דמוקרטיה להשתמש באמצעים לא-דמוקרטיים, כדי להגן על עצמה מפני מי שמבקשים לנצל אותה על-מנת להרוס אותה". קצת מורכב, אבל ברור לגמרי. אם מישהו משתמש בחופש שמעניקה הדמוקרטיה על-מנת לפגוע בה, זכותה לשלול ממנו את הזכויות הללו. בדיוק כשם שחובה להחרים נשק שניתן להגנה עצמית, אם הוא משמש לביצוע פשע.
נזכרתי בלקח רב-החשיבות הזה לנוכח התבטאויותיהם אתמול (16.3.10) של כמה חברי כנסת ערביים סביב האירועים האלימים בירושלים. הנה שתי פנינים:
- "התחושה היא שמנסים לכבוש מחדש את ירושלים המזרחית. הגענו לכאן כדי למחות על מה שאנחנו מכנים ייהוד ירושלים. מי שטוען לחופש פולחן, לא יכול למנוע ממוסלמים לבוא ולהתפלל. ברור לכל שהמטרה היא להשאיר את מסגד אל-אקצה יתום ללא מתפללים."
- "ישראל בודקת את סף הסיבולת הפלשתינית והבינלאומית, באמצעות מדיניות הייהוד והכיבוש האלימה שהיא נוקטת בירושלים: אכלוס יהודי מסיבי במזרח העיר ובשכונות הערביות, הריסת בתים, גירוש פלשתינים מבתיהם, שלילת תעודות זהות, דיכוי הפגנות, מעצרים לתושבים, התנכלויות לפעילי זכויות אדם. "מדיניות זו אינה פחות מאשר טיהור אתני, והיא מהווה מניע חזק ביותר לפתיחת אינתיפאדה שלישית, יותר מאשר ביקורו של שרון במסגד אל-אקצה. כנראה שהעמדה הערבית והפלשתינית הרשמית שלחה לישראל מסר שגוי: שהפלשתינים לא יאבקו למען חירותם וזכויותיהם, ושהאינתיפאדות הן חלק מההיסטוריה. זוהי הנחה שגויה, שכן המשך התוקפנות והכיבוש בירושלים הופך את האינתיפאדה לצעד בלתי נמנע."
הח"כים הללו וכמה מחבריהם שפכו בכוונה תחילה אש על המדורה שהציתו החמאס והתנועה האיסלאמית - שני ארגונים שחרתו על דגלם את השמדתה של מדינת ישראל. הם הסיתו לאלימות ובאו בגופם לשטח על-מנת להבטיח שקריאותיהם יפלו על אוזניים קשובות ויהפכו למעשים.
אם כל אדם אחר היה מדבר כמותם, הוא היה נעצר מיד ועומד לדין על הסתה והמרדה. אז מדוע זחאלקה, זועבי ודומיהם אינם נעצרים? משום שככל הנראה על דבריהם ומעשיהם חלה החסינות המוחלטת של חברי הכנסת, הקובעת:
"חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל... מעשה שעשה - בכנסת או מחוצה לה - אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת".
המסיתים הללו יכולים לטעון, ואולי אפילו מבחינת החוק היבש לטעון בצדק, שמעשיהם מהווים חלק ממילוי תפקידם כחברי כנסת. הם הרי מייצגים ציבור מסוים, וזכותם לפעול כפי שהם סבורים שמייצג את אותו ציבור. את החסינות הזו, קובע החוק, לא ניתן להסיר בשום מקרה.
ההיגיון מאחורי החסינות הזו הוא ברור: יש למנוע מן השלטון לסתום את פיותיהם ולכבול את רגליהם של נבחרי העם, במיוחד אלו מהאופוזיציה. אך כפי שפתחנו ואמרנו, יש מקרים בהם על הדמוקרטיה לערוך מאזן ולבחון האם ההגנות שהיא מעניקה - במקרה הזה לנבחרים - אינן פוגעות בצורה קשה מדי בעקרונות יסוד אחרים.
עיקרון היסוד מספר אחת של מדינת ישראל הוא היותה מדינה יהודית ודמוקרטית. אין להפריד בין השניים. היא אינה יכולה להיות רק יהודית ואינה יכולה להיות רק דמוקרטית. לכן, מי שמנצל את החלק השני (דמוקרטית) על-מנת לפגוע בראשון (יהודית) - צריך לדעת שהוא עלול לשלם במחיר של זכויות יסוד אחרות.
במקרה שלנו, יש לתקן את חוק חסינות חברי הכנסת ולקבוע, שהוא לא יחול על מי שמסית לביצוע עבירות חמורות, גם אם לכאורה הדבר נעשה בעת מילוי תפקידו. כבר כיום מאפשר החוק לעצור חבר כנסת "אם נתפס בשעה שעשה מעשה פשע שיש עימו שימוש בכוח או הפרעה לשלום הציבור או בגידה". כלומר: העיקרון קיים, אך יש להרחיבו וחשוב מכך - ליישמו.
כאשר נחקק חוק חסינות חברי הכנסת בשנת 1951, כנראה לא העלה איש על דעתו שיהיו ח"כים שינצלו את חסינותם כפי שעושים כיום כמה חברי כנסת ערביים. וחייבים לומר, שיש גם ח"כים יהודיים שעושים שימוש לא פחות ציני ומסוכן בחסינות - ומובן שתיקון כזה בחוק יחול גם עליהם. מאחר שהמציאות השתנתה, גם החוק חייב להשתנות בהתאם.
כפי שכתבתי פה אתמול, המאבק על ירושלים הוא מלחמה על עצם קיומנו בארץ הזאת. לא ייתכן שמי שמכהנים בכנסת ישראל, מקבלים משכורת מכנסת ישראל ונהנים מהחסינות של כנסת ישראל, יטלו חלק פעיל, פומבי ובוטה במלחמה נגד קיומה של המדינה היהודית. זכותם להיבחר, אך חובתם לציית לחוק כמו כל אזרח אחר. ואם אינם עושים זאת - עליהם להיענש בחומרה יתרה, דווקא נוכח מעמדם הציבורי. אוזלת יד בטיפול בח"כים המסיתים תעלה לנו ביוקר ואפילו בדם.