הסרט פריחת הדובדבן שמוצג בקולנוע דיזנגוף בתל אביב הוא הפקה סינית, עטורת פרסים, עם במאית גרמנית, דוריס דוריי, שחקנים גרמנים ויפנים, מצולם בברלין ובטוקיו, מספר סיפור אנושי מזווית נדירה. זהו סוג של סרט שגורם לצופה להודות על מזלו הטוב שנולד אחרי המצאת הקולנוע וזוכה לאורך חייו לראות סרטים.
זהו סיפור על הגשמת חלומות בדרך לא דרך... הגיבורים של פריחת הדובדבן - זוג נשוי בני שישים לערך - ששלושת ילדיהם הבוגרים כבר עזבו את הבית, החיים בכפר גרמני חיים שגרתיים, בהם האישה מטפלת בבעלה טיפול מסור ומפנק כמו היה בנה האהוב. במהלך שיחותיהם היומיות חוזרים ועולים בין בני הזוג שני נושאים. בנם הבכור האהוב, פטר, הגר בטוקיו שאליו הם מתגעגעים במיוחד, וילדיהם הנוספים המתגוררים בברלין. והנושא הדומיננטי החוזר של הרעיה: חלומה המתמשך מאז ימי נעוריה לנסוע ליפן, לראות את טוקיו ואת הר פוג'י ולצפות בסוג מסוים של ריקוד יפני שאליו כמיהתה העיקרית. רודי, הבעל, מגיב כבעל מצוי או כבעל גרמני מצוי "זול יותר יהיה אם הבן הגר בטוקיו יבוא לבקר אותנו".
כפשרה, במקום נסיעת החלומות ליפן, הם נוסעים לראשונה בחייהם לברלין, לבקר את בנם ובתם הגרים בעיר. הביקור בברלין אפוף ביחס המזלזל של הילדים, העסוקים בקריירה ובחיים החדשים שלהם שבקושי סובלים את "זמן האיכות" עם ההורים. בלשון המעטה, אין הרבה מן המשותף בין ההורים וילדיהם.
ההורים מחליטים לנסוע מברלין לחופשה בחוף הים הבלטי. בדרך, ברכבת, נפטרת טרודי בשנתה. האלמן, שכה היה קשור לאשתו, נשאר עזוב כילד יתום שמתגעגע לאימא ולאהובה, ואינו יכול לחיות בלעדיה. הוא מחליט לנסוע לטוקיו, להעניק לאשתו המתה את הטיול שכל כך רצתה לחוות. בטוקיו הוא מתגורר אצל בנם הבכור שמתגעגע בעיקר לאימא. גם הבן הבכור הגר בטוקיו עסוק מדי בכדי לבלות עם אביו, יש לו קריירה וחברים.
