עיון מחדש במדיניות החוץ הישראלית

ביקורו של סגן נשיא ארצות הברית בישראל היה אמור להרגיע את הישראלים כי הממשל האמריקני נשאר מחויב באופן מלא לצרכי הביטחון של ישראל. בפועל, החרדה גברה כתוצאה. אם יש מסקנה שעלינו להסיק מההתרחשויות האחרונות, היא כי אין לנו על מי לסמוך בממשל האמריקני, וכי ברגע האמת הממשל האמריקני יזנח אותנו. זו צריכה להיות החל מהיום הנחת יסוד של המדיניות הישראלית. הדבר עולה בבירור אם משווים את התגובה של ממשל אובמה ל"עלבון" הישראלי מול ההתייחסות שלו להתנהגות של מדינות פחות ידידותיות לארה”ב. אינני יודע אם אין זו כבר הנחה שהוכחה במציאות, משום שהרושם המתקבל הוא שארצות הברית זנחה את המאמצים למנוע גרעין אירני, וזו מעתה בעיה של ישראל בלבד. גם המהות אינה מבשרת טובות. ממשל אובמה רומז כי הוא מצפה מממשלת ישראל להיכנע לכל הדרישות. אחרת לא ברור מדוע הליכי תכנון שצריכים להביא לתוצאות בשטח רק בעוד 3 שנים, צריכים להיות רלוונטיים בשלב זה. אם אובמה משוכנע שהוא יכול להביא להסדר, ובהתחשב בכך שקיים ספק רציני אם אובמה ימשיך להיות נשיא בעת שתתחיל הקמת הבניינים על-פי תוכנית זו, הרי שסיום השיחות וחתימת ההסכם אמורים להקדים את יישום התוכנית, ולבטלה אם יהיה ויתור על השטח האמור. אלא שממשל אובמה מעוניין באמצעות תרגיל כוח להבהיר כבר כעת, שישראל צריכה לעשות כל מה שאובמה מכתיב לה ללא זכות הרהור או ערעור. הדבר חמור שבעתיים משום שבתהליך של שיחות קרבה אנו נשמע את העמדות של הצד השני מפי האמריקנים. מאחר שכבר הוכח כי אין לאמריקנים כוח לכפות הסדר על-אף צד מלבדנו, לרצון הבלתי מתפשר של האמריקנים לבטל את הסטטוס קוו, כפי שהצהיר סגן נשיא ארצות הברית בנאומו, יש רק משמעות אחת - ויתור ישראלי לכל הדרישות הערביות. עלינו לדעת, כי אם אנו נמלא את כל דרישות הערבים במשא-ומתן הזה, אנו נידונים לחיות כבני חסות בגטאות קטנים בתוך ארצנו, תוך שאנו נזהרים כל העת שלא להכעיס את המוסלמים שכבודם הוא מעל לכל, ואסור לפגוע בו. כמובן, עולה גם השאלה מה אנחנו רוצים. האם למען שלום לא כדאי לוותר ויתורים כואבים הכוללים גם את לב האומה? האם איננו רוצים להגיע למצב שבו לא ירצו להרוג אותנו? יכול להיות שיש אנשים שזו משאת נפשם. אני סבור שזו אינה מהות הציונות. הרצון לברוח או להסתגר כל העת במקום שבו לא ירצו לרצוח אותנו היה מהותה של הגלות. מהותה של הציונות היא הפוכה - תקומה לעם היהודי בארצו בה הוא חי בזכות עצמו, ומגן על עצמו ועל ערכיו בכוחותיו הוא. אין ספק כי בראייה זו, הציונות עדיין לא סיימה להגשים את עצמה. הדרך עוד ארוכה. לגבי המשא-ומתן, הלקח - כפי שכתבתי במאמר קודם - מחייב לשוב ולמקד אותו בבעיה האמיתית: חוסר המוכנות של הערבים להכיר במדינה היהודית. אחת הטענות המגוחכות ביותר שהועלו במסגרת הטפות המוסר האמריקניות, היא הטענה שהתנהגותנו פוגעת בביטחון ארצות הברית. איזו מין מעצמה היא זו, אם דברים שאומר פקיד זוטר בוועדת תכנון בירושלים יכולים לפגוע בביטחונה? כל מי ששומע זאת במזרח התיכון, אומר לעצמו בוודאי, ישמור האל מהסתמכות על קנה רצוץ כזה. זו בעצם הבעיה העיקרית של מדיניות החוץ האמריקנית. אף אחד, חוץ מישראל, לא סופר אותם. כולם מתכוננים לעידן שבו אירן תהפוך למעצמה האזורית שתשפיע יותר מכל על מצבם. אנו כנראה היחידים במזרח התיכון שאין להם את האופציה הזו.