ההגדה של פסח יש לה מקום מרכזי בטקס ליל הסדר למעלה מאלף שנה. היא לא נכתבה על-ידי אדם אחד בזמן אחיד. ההגדה היא לקט קטעים הנפרסים על פני מאות שנים.
יש בה קטעים קדומים מתקופת התנ"ך עם שילוב מאוחר יותר של קטעי משנה ומדרשים ותוספות עוד יותר מאוחרות של פיוטים מימי הביניים.
אחת האמירות ששולבה באיחור רב במאה האחת עשרה כוללת את הציטוט מתהילים פרק ע"ט פסוק ו': "שפוך חמתך אל גויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו".
אני נמנה בין אלו שהחליטו לא לקרוא את הקטע הזה. אני רואה בהגדה סיפור של אמירה לילדי ולנכדי. הם רשאים לגבש הזדהות עם כל אמירה שהם יבקשו להם. אבל אינני רוצה להעביר להם אמירה שמזדהה עם משאלה לנקמת דם. אם הם יחליטו לאמצה, זו זכותם. אותי היא תצער.
בחג פורים הבהרתי לילדי ולנכדי את הסתייגותי מהאמירה במגילת אסתר פרק ח פסוק י"א: "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה טף, נשים ושלל לבוז". ועל-פי פסוק 13 נקבע היום הזה ליום שמחה ונקם מכל אויבנו באשר הם שם.
אינני רוצה נקם בנשים ובטף של עם הנמנה עם אויבי עמי בשמחת חג פורים. אינני רוצה יום נקם בפסח - חג היציאה מעבדות לחירות - באמצעות שפיכת חמת אלוהים על כל ארצות הגויים.
אינני רוצה להעביר לילדי בבחינת ו"הגדת לבניך" שחזון אחרית הימים כולל חזות קשה של יום דין אוניברסלי, בו ישפוט האל את האומות שבשמו לא קראו. עולמי הרוחני מבוסס על כמיהה לעתיד של רעות בין כל העמים.
בעולם שלי, בחובה של "והגדת לבנך", יש מקום לכל הדתות, גם לאלו ששמים את כל יהבם בפסלו של בודהא, ולכאלו שרואים בכנסייה או במסגד כביתם.
גם ירמיהו הנביא בפרק י' פסוק 25 קורא: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך...". מדובר בנביא שראה לנגד עיניו חורבן טוטאלי. הוא כואב ודואב את מראות הרעב, המות והשפלה שפקדו את עם ישראל ב-586 לפנה"ס.
אין לי זכות לשפוט את ירמיהו על אמירה במצב בו הוא זועק מנהמת לבו לנוכח מראות האימה. אבל אני חייב לשאול את עצמי ואת החברה בה אני חי האם ברצוני לבחור במורשת השנאה והנקמה או בציוויי חמלה ואהבה.
האם אני רוצה לגדל דור על ציווי המחייב "שפוך חמתך" או לגדל דור בדרכי אהבה לגר הגר בתוכנו ולאהבה לכל העמים, כולל לאלו החיים בשכנות לנו.
מצערת העובדה שבסיומה של כל תפילה בבית בכנסת, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה אנו אומרים "עלינו לשבח", שבח שיש בו הסתיגות מהאחר - "עלינו לשבח לאדון הכל... שלא עשנו כמשפחות האדמה, שהם משתחווים להבל ולריק, ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה".
אינני רואה במוסלמים, בנוצרים, בבודיסטים ובבני כל דת ואמונה אחרת כאנשי הבל וריק. הם עבורי בני אדם ואנשי תרבות שאני חש כלפיהם הערכה ולתרבותם. לכן הייתי מעדיף שבסיומה של כל תפילה בבית הכנסת - השבח יכלול ברכה בנוסח הזה: "אֱלוֹהִים, שְׁפוֹךְ אַהֲבָתְךָ עַל כָּל הָעַמִּים, עַמִּים שֶׁיְּדָעוּךָ וְעַמִּים שֶׁלּא יְדָעוּךָ".
