יסוד מעניין בתורת הקורבנות, הנפתחת בפרשת השבוע, הוא היותה מסורה במידה רבה ליושרו של האדם. חלק ניכר מן הקורבנות מובאים על חטאים שרק החוטא עצמו יודע על קיומם. קחו לדוגמה את החטאת: מי שחילל שבת בשוגג, למשל, הוא שצריך להביא קורבן זה. לעיתים קרובות העבירה תיעשה בפרטיות ובלא עדים; רק ליבו של החוטא, הנוקפו על חטאו, יגרום לו להביא את הקורבן.
ברור שהצורך להכיר בחטא ולכפר עליו, אינו משימה קלה כלל ועיקר. האדם מטבעו אינו נוטה להודות בטעויותיו, קל וחומר - בחטאיו. וכאן הוא נדרש לבוא לבית המקדש ולהביא את הקורבן אל הכהן, תוך שהוא מפרט באוזניו את חטאו, שכן על הכהן לכוון בהקרבה לשם כפרה על החטא הספציפי.
קשה עוד יותר הניסיון הניצב בפני מי שחטא לחברו. כפי שקובעת התורה בפרשתנו, יש שורה של חטאים בין אדם לחברו המחייבים להביא קורבן אשָם, לצד החובה לפצות את הנפגע. כך על החוטא לפעול במישור משולש: כלפי עצמו, כלפי הכהן וכלפי הנפגע. כל אחד מאיתנו נתקל במצבים בהם היה עליו להתנצל, וכולנו יודעים עד כמה הדבר קשה; שוו בנפשכם כמה קשה עוד יותר לבקש את סליחתו של מי שפגענו בו במתכוון, לפצותו ואף להודות על כך באוזני אדם שלישי (הכהן).
קיימת דרגה שלישית, קשה עוד יותר, והיא השילוב של שתי הדרגות הקודמות. הכוונה למקרים בהם הנפגע כלל אינו יודע שנפגע, ורק הפוגע יודע על העוול שגרם. במקרה כזה, ודאי יבוא היצר הרע ויאמר לו: איש אינו יודע, איש לא בא בטענות, אז למה שתהיה יותר צדיק מהאפיפיור? מן הסתם החוטא גם ימצא לעצמו צידוקים על-מנת לטהר את השרץ בק"ן טעמים. ולמרות זאת, התורה קובעת גם לו את המסלול לכפרה על החטא - מול האדם ומול הקדוש ברוך הוא גם יחד.
על מקרים כאלו אומרת התורה: "נפש כי תחטא ומעלָה מַעַל בה', וכיחש בעמיתו בפיקדון [טען שהפיקדון לא הופקד בידיו ונמנע מלהשיבו] או בתשומת יד [כופר בהלוואה שקיבל] או בגָזֵל [גניבה בכוח] או עשק את עמיתו [נמנע מלשלם משכורת]. או מצא אבידה וכיחש בה [סירב להחזיר אותה בטענה שכלל איננה בידיו] ונשבע על שקר [בכל אחד מהמקרים שפורטו לעיל], על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בָּהֵנָה [גם אם גרם נזק שאיש אינו יכול להרגיש בו]". במקרים אלו, עליו להחזיר את הרכוש המצוי בידיו שלא כדין, להוסיף את הקנס בשיעור 25% ולהביא קורבן אשם.
יש לשים לב לביטוי בו פותחת התורה פרשייה זו: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'". יש כאן שני ניסוחים יוצאים דופן: השימוש במילה "נפש" במקום במילה "אדם" וההדגשה על כך שמדובר במעילה בה'. ושני אלו קשורים זה בזה; על-מנת להבינם, נתעכב תחילה דווקא על השני שביניהם.
לכאורה, תמוהה הקביעה לפיה מקרים אלו הם מעילה בה'. הרי מדובר כאן בעבירות שבין אדם לחברו - אי-השבת פיקדון או הלוואה, הימנעות מהשבת אבידה, גזל וכדומה. מדוע התורה קובעת שזהו חטא של מעילה בה'? השאלה מתחדדת לנוכח העובדה, שהפרשייה הקודמת עוסקת גם היא במעילה - בשימוש שלא כדין ברכוש שנתרם לבית המקדש. אך שם אומרת התורה: "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקודשי ה'". במעילה בקודש לא נאמר שהמעילה היא בה', ואילו בגזילת אדם מחברו כן נאמר שזוהי מעילה בה'. הכיצד?
יש לשים לב לכך, שהעבירות המנויות בפרשייה בה אנו עוסקים, מסורות לליבו של האדם. הרי אם היו עדים או שטר, לא הייתה לנפגע כל בעיה להוכיח את הנזק שנגרם לו. כל העניין הוא בכך שאפילו אם מדובר בהלוואה שאינה נפרעת או בשכר שאינו משולם בזמנו, אין לכך הוכחות אלא המהלך כולו נעשה בארבע עיניים.
במקרים כאלו, החוטא מתעלם מהעין העליונה הרואה הכל - עינו של הקדוש ברוך הוא. הוא מרשה לעצמו לגזול את חברו מתוך הנחה, שמעשיו לא ייוודעו לעולם. בכך הוא מועל בה', כופר בהשגחתו בעולם, מתעלם מכלל היסוד של השגחה פרטית, מזלזל בציווי האלוקי. זו גם הסיבה לכך שעליו להביא קורבן אשם - לכפרה על החלק שבין אדם למקום שהיה בחטאו.
יתרה מזאת: כאשר התורה מדגישה שהמועל בחברו מועל גם בה', היא יוצרת בכוונה שוויון בין שתי המעילות. במילים אחרות: שוויון בין המצוות והעבירות שבין אדם למקום, לבין אלו שבין אדם לחברו. גזילה מן השכינה היא מעילה וגזילה מן השכן היא מעילה, ואף עונשיהם שווים לחלוטין. ומדוע? כאן נכנסת לתמונה המילה "נפש".
המילה "נפש" משמשת בתורה לציון החלק האלוקי שבאדם, נשמת החיים שבו. "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", נאמר במעשה בראשית. הנשמה/הנפש היא מותר האדם מהבהמה. היא השכל, כוח הדיבור וכוח הבחירה החופשית. האדם הוא צלם אלוקים משום שבאפיו נשמת חיים, ובזכותה הוא קרוי "נפש".
כאשר אדם מועל ברכושו של חבר, הוא פוגע במי שנברא בצלם, בנפש. יכול החוטא לחשוב: בסך-הכל לקחתי ממנו כסף; לא פגעתי בגופו, לא נגעתי במשפחתו, ודאי שלא נטלתי את חייו. באה התורה ואומרת: פגעת באדם ובאשר לו - פגעת בנפש. לא רק משום שאינך יכול להעריך את מידת הפגיעה האמיתית בחייו, לא רק בגלל שאינך יודע האם אי-השבת האבידה עלולה להזיק לבריאותו, אלא גם משום שעצם המעשה באשר הוא - פוגע בנפש. לכן פגיעה כזו היא מעילה בה'.
הפגיעה היא לא רק בנפשו של הנפגע, אלא גם בנפשו של הפוגע. המוסריות של האדם ניזוקה כאשר הוא מזיק לחברו, נפשו האלוקית נפגמת. לכן הוא מחויב להביא קורבן - על-מנת לתקן את הפגיעה בנפשו-שלו.
נפש האדם ניתנה לו כפיקדון מאת הבורא, על-מנת שיישב את העולם, יעבוד ביגיע כפיו, יעשה את הטוב, יסור מהרע, יעסוק בתורה ובמצוות, יגמול חסדים עם חבריו. בנצלו את הנפש - השכל, כוח הדיבור, הבחירה החופשית - לעשיית ההפך מייעודו זה, הוא מועל בפיקדון שניתן לו עצמו. לא רק בפיקדון שנתן לו חברו הוא מעל, אלא גם בפיקדון שנתן לו ה'. על כך עליו לכפר בשני המישורים - מול חברו ומול ה'. ובלא כפרה כפולה זו, לא יימחה חטאו ולא ייסלח עוונו.