פרשת השבוע, פרשת "ויקרא", פותחת את החומש השלישי בחמשת חומשי תורה. זו פרשה שמעניקה לי את מוסר ההשכל לפיו ניתנה התורה על-מנת שנחיה בה ואיתה.
ניתן לשאול מה לנו ולפרשה הדנה בדברים שאמר השם אל משה באוהל מועד: "כי יקריב מכם קרבן ליהוה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". והרי מצות קורבנות מהחי חלפה מן העולם והיא אינה חלק מהטקס הדתי. איננו נדרשים היום למלוק את ראש העוף על המזבח ולהזות עליו את הדם.
אנו עדים בפרשת ויקרא לנורמת חיים מתקדמת, אין לנו חלק ונחלה בחברה, בה מקובלת הקרבת בני אדם חיים במחויבויות של העבודה הדתית. לא רק בפרשת עקידת יצחק נדחה על הסף הרעיון של קורבן אדם, אלא הוא מחודד חידוד יתר בפרשה זו.
אך בצד ההערכה שיש לי למישוריות החיים המתקדמת, השוללת קורבן אדם, דעתי לא נוחה מקורבנות חיים מהבהמה ומהעוף. קשה לי עם צורת ההמתה של בעל חיים - מליקת ראש והתזת דם על המזבח. קשים לי תיאורי הפשטת העורות במקום קדוש, ביתור חלקי בעל חיים ואופן סידור החלקים המבותרים במזבח. קשה לי למצוא רבדים רוחניים במלאכת הקרבת קורבן של בעל חיים. הגם שחוקרת המקרא נחמה ליבוביץ ב"עיונים לפרשת השבוע" מנסה להרגיע אותי בהבאת המקור מ"ספר חנוך": "נצטווינו להביא גוף בשר כמונו, להביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל...".
קשה לי עם ההסבר הדחוק שעבודת קורבנות המלווה בסבל רב לבעלי חיים, כמו הפשטת עור והזיית דם, נועדה למען מטרה נעלה - הוצאת הבהמיות מתוכנו.
נוח לי יותר עם העובדה שהעבודה הדתית הוסבה לעבודה רוחנית, המתבטאת בתפילה ובלימוד.
נכונה העובדה שהמעבר מקורבנות לתפילות, ללימוד ולמוסר נעשה באופן עקבי לאחר החורבן, בכדי לשנות את צווי הפולחן לכאלו שיהיו אפשריים בדורות ללא בית מקדש.
אני באמת מצר שרק חורבן בית המקדש הוא שחילץ אותנו מחובת הקרבת הקורבנות, כפי שמפורטים בפרשה שלפנינו. טוב לי יותר עם תהליך הסימבוליזציה של בית המקדש שלא נשכח בתפילות ובצומות. בית המקדש כמקום להקרבת קורבנות הפך ברבות השנים לחסר רלוונטיות ליהודי המאמין. ובמרוצת הדורות הפכה הקרבת הקורבנות למעשה שנחשב פרימיטיבי בספרות של ימי הביניים.
אני מקבל את גרסת הרמב"ם, שמצוות הקורבנות הייתה רלוונטית כאשר היה צורך להעמיד תגובה פרוגרסיבית לקורבנות האדם בעולם הפאגאני.
אני כואב את כאב העובדה, שכיום חוגים חרדיים לא מעטים מנסים להחיות את חזון המקדש, כולל מזבחות וכיורים לנחלי שטף הדם של הקורבנות.
חבל מאוד שלא מאומץ הכלל, כי התורה ניתנה לנו על-מנת שנחיה בה, ולא על-מנת שנהפוך בעטיה קורבן.
