השבוע נחנך ברוב פאר והדר בית הכנסת 'החורבה' בירושלים שבין החומות. אני משער (במוצ"ש לפני שבוע) כי הטקס (י)היה מרשים ו(י)שודר בכלי תקשורת רבים, בארץ ובעולם. עוד אני משער כי העולם הערבי (י)געש ו(י)רעש: "היתכן להרים כיפה מתגרה מול כיפת אל-אקצה"? כמו-כן אני בטוח כי גדלה בציבור המשכיל 'תודעת ירושלים' ותהלוכותיה ב-300 השנים האחרונות לתפארת תלמידי הגר"א, הרבנים שמואל סלנט ואברהם-יצחק קוק, ולהבדיל הסולטאן העותומאני, הנציב הבריטי ו...טייקוני אוקראינה הנדיבים.
ללא ספק, מדובר במאורע היסטורי, לאומי, פוליטי ו...תיירותי חשוב, ואני תומך בו בפה מלא. אעפ"כ אני מוכרח להתוודות; מלווים אותי כמה נדנודי תחושות של אי-נוחות.
נדנוד ראשון; הסחת הדעת מהר הבית בחסדי ה' הר הבית (יכול להיות) בידינו. קריאתו של עזרא הסופר [ט, ט] "
לרומם את בית אלוקינו ולהעמיד את חורבותיו ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלים" איננה מכוונת ל'חורבת רבי יהודה החסיד האשכנזי' אלא ל'בית אלקינו' בהר מרום הרים. די לנו בהערות המושמעות לפרקים לפיהם גם 'הכותל המערבי' מאפיל על הר הבית, והופך למושא של קדושה בזכות עצמו. עכשיו ה'חורבה' תיכנס ל'נישה' זו.
כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעולם, וה'חורבה' בכללם, מכונים 'מקדשי מעט' ויונקים את קדושתם מקודש הקודשים. קיים נדנוד חשש כי "שפחה תירש גבירתה" [משלי ל, כג], ופוקדי ירושלים במועדיה יעדיפו (פיזית או רוחנית) את כיפת החורבה המשוקמת-המפוארת-המוצלת על פני 'גבירתה' החוגרת שק שלראשה רק כיפת-השמים.
נדנוד שני; תיירותיזציה שבין החומות ירושלים שבין החומות מלאה בתי כנסת ובתי מדרש, מכל הגוונים והחוגים. למיטב ידיעתי, חלקם נותרים די ריקים גם בשבתות ובמועדי ישראל. נבואת יחזקאל [לו, לח]
"כצאן ירושלים במועדיה כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם" מתגשמת לעינינו בין חומותיה העתיקות של ירושלים. חוויית 'העלייה לרגל', וההתחברות הכלל-ישראלית הכרוכה וגלומה בה, סוחפת כל מי שמשוטט ב"ירושלים במועדיה". מנקר אפוא נדנוד חשש, ובעצם... תקווה, כי ה'חורבה המושקעת' תישאר אתר תיירותי וטקסי בלבד.
וכאן עלי לשתף אתכם ב'משנת בית-אבא'. אבי-מורי דב רוזן ז"ל היה חבר הוועדה לשיקום ופיתוח העיר העתיקה, למן היווסדה לאחר מלחמת ששת הימים ועד יום פטירתו (שבט תשמ"ט). 'משנתו' ו'מלחמתו' בתחום זה הייתה לאכלס את ירושלים שבין החומות ב'צאן אדם' ולא רק במונומנטים; במוסדות חינוך ובמשפחות חיות ונושמות, ולא רק בגלריות או באטרקציות תיירותיות. הוא אף ביקש בצוואתו לחרות על מצבתו "דאג לאיכלוס העיר העתיקה". אומנם הוא פעל רבות לשיקום בתי הכנסת הוותיקים
1 ('הרמב"ן', 'בית-אל' ועוד) אך תמיד קמה וניצבה שאלת העדיפות במשאבים ובמיקום הצפוף. כיום, כמדומה, ששיפעת התיירות (אשר גררה לאחרונה גם סגירת כל ה'רובע' לתנועת מכוניות פרטיות) מבריחה דיירי קבע המתקשים לוגיסטית לקבוע שם את משכנם.
נכון, מיקום 'החורבה' לא נוגס בשום פרויקט איכלוסי, ולא בא פיסית על-חשבון בית מגורים, אעפ"כ נתקע בי נדנוד תחושה של תוספת נופך להפיכת העיר למוזיאון קר על-חשבון חיים חמימים.
נדנוד שלישי; חיכוך חרדי-לאומי? ואם בתחושות מפרפרות עסקינן, לא אוכל להימנע מלהעלות נדנוד חשש נוסף, למרות נטייתי להדחיקו; צפי לחיכוך מתמיד בין החרדים לבין הדתיים-לאומיים בדבר ה'שליטה' במקום, ובעיקר בקשר לאופיו. העבר הממלכתי וטקסי ההכתרה והכבוד למיניהם שפעמו ב'חורבה', 'מושכים' לכיוון הלאומי, כולל תפילות בימי העצמאות וירושלים. מאידך-גיסא, ה'חצר' של רבי שמואל סלנט, ומורשת רבני העדה החרדית שפעלו בה, 'יפיחו רוח גבית' בחרדי ירושלים במאבקם לתקוע ב'חורבה' יתד נאמן.
נחשו יד מי תגבר? ואולי תוצע פשרה: 'החורבה' כנגד ה'הר'.
