שמונים וחמש שנה לייסוד "ברית שלום"

הם ביקרו את בן-גוריון, לפיו האתוס הציוני נטל מבנימין זאב הרצל רק את ההצהרות על אודות בית לאומי לעם היהודי, שאין עוררים על כך, אבל התעלם משאר חזונו של הרצל במשנתו הסדורה ביחסינו לבני המקום הערביים החיים כאן ולכמיהתם לביטוי לאומי. מצערת העובדה שהפרקים בספריו של הרצל, בכל הקשור לציבור הפלשתיני החי בתוכנו, נמחקו לחלוטין מסדר היום שלנו. הרצל הרחיב את הדיבור בדבר החובה שסגן נשיא מדינת היהודים חייב להיות ערבי. וזאת רק דוגמה אחת כיצד הוא ביקש להסדיר מערכות יחסים בארץ שהוא חזה. כאשר עמיר פרץ מינה שר ערבי לתפקיד של שר המדע והספורט, קמה מהומת אלוהים בכנסת ישראל. זכור נאומה של חברת הכנסת ממפלגת "ישראל ביתנו", שכמעט הייתה שרה העונה לשם אסתרינה טרנטינה (שיבשתי במכוון את שמה), שעמיר פרץ "תוקע סכין בלבו של החזון הציוני ובנימין זאב הרצל מתהפך בקברו כשאנחנו נותנים יד למינוי שר ערבי(!!!) בממשלת ישראל בירושלים הבירה". לאחר נאומה בכנסת זכתה ללחיצות ידיים חמות של מנהיג מפלגתה, מר אביגדור ליברמן. חברת הכנסת שהתהדרה בתואר אקדמי של אוניברסיטת בר-אילן, לא קראה עשרות עמודים בספרו של הרצל "מדינת היהודים" הדורשים ייצוג ערבי בכל שדרת המנהל והממשל במדינת היהודים. וזו רק דוגמה אחת המעידה עד כמה צדקה "ברית שלום", שביקרה את המדיניות המאמצת רק את חזון הבית הלאומי, ורומסת ברגל גסה מישורי חיים משמעותיים אותם מעלה הרצל בהגותו ובחזונו. הרצל מת בשנת 1904. שנה לאחר מותו של הרצל מפרסם אחד העם בשנת 1905 את המאמר "אמת מארץ ישראל", היוצא חוצץ נגד מדיניות של נישול פלחים ערבים מאדמתם באמצעות קניית אדמות מאפנדים ערבים. תנועת "ברית שלום" אימצה את הקול המוסרי של אחד העם, לפיו ההיאחזות בארץ ישראל "אסור שתהיה תוך נישולו של הפלח הערבי". מצערת וכואבת העובדה, שהקול המוסרי של "ברית שלום" נשאר כקול קורא במדבר. היום, יותר מתמיד, יש לחתור שהקולות של "ברית שלום" יכתיבו את מהלכי חיינו בארץ הזו.