לאחרונה הגבירה המשטרה מסע של איסורי פרסום, והמגיפה פשטה בכל המחוזות. שוטר חמור סבר מתייצב אצל השופט ובידו תיק קרטון והוא מגיש דף נייר - בקשה לצו איסור פרסום: "אנחנו מבקשים לאסור את פרסום המידע, כי הדבר עלול להפריע לחקירה". השופט מציץ בניירות וחותם: "כמבוקש".
זה, בערך, התהליך שהייתי עד לו בימי ככתב בבית המשפט. אני מניח שכך זה מתקיים גם היום. אלא שאני התבגרתי וגם הזמנים השתנו. יש אינטרנט. אם המשטרה לא שמה לב - יש אינטרנט. כל מיני צווי פרסום שווים כקליפת השום או כערכו של הדף שעליו שרבט השופט את הצו. ערכם מועט מאד.
המשטרה מעבירה את הצווים אל מערכות החדשות של אמצעי התקשורת הרשמיים. אני אינני כלול ברשימה זו ואינני יודע מה אסור לפרסם. לפיכך, אני בבעיה.
מפעם לפעם נוחתים בתיבת הדוא"ל שלי מידע וגם תמונות וסיפורים. חלק מהדברים חשודים כאסורים לפרסום. איך אני יודע? כי אני לא רואה את התמונות/הסיפור או הפרטים בעיתון שאני קורא ולא שומע את זה ברדיו ואף לא בטלוויזיה. לא מגלים לי. רק באינטרנט זה גלוי.
ואז, כאשר הגיעה אלי סידרת תמונות של יעקב אלפרון, שפוּצץ במכוניתו (תמונות שלא נעים לראות) או, להבדיל, תמונות עירום של
בר רפאלי, לא ידעתי אם מותר להפיץ אותן לחברים או שאני צריך להקליק "דליט" כדי שלא אהיה עבריין. שמא יש צו איסור פרסום?
בדרך זו קיבלתי גם את תמונתה של החיילת שנישק
חיים רמון (לפי הכתובת, אנחנו שכנים ואולי אפגוש אותה בקניון) וא' מבית הנשיא נראית מצויין במסיבת עיתונאים ויש עוד ועוד תמונות וכתבות אסורות, שכמהות להתפרסם. כך, עו"ד ארי שמאי נאסר לפרסום ופנה לבית המשפט ודווקא ביקש פרסום.
כאשר הגיע אלי בעבר הרחוק דוא"ל: "שמעת שיש חקירה משטרתית יותר בכירה מאשר איציק מרדכי? אתה יודע משהו?" - לא ידעתי במה מדובר. כמה מיילים זריזים הביאו לי את הידיעה:
משה קצב נחקר. נדהמתי ולא העברתי. לא האמנתי שהמידע נכון ואני משתדל לא להפיץ בדיות. ואולי אז זה היה אסור לפרסום...
התמונות ממשיכות להגיע. באחרונה הביא הדוא"ל תמונות של שניים מן הנערים הנאשמים באונס ילדה במשך שלוש שנים. מישהי כעסה וכתבה, שהפרשה החלה בתיכון היוקרתי ליידי דייויס וצירפה תמונות ברורות וחדות של שניים מן הנערים. האם אני רשאי להעביר את התמונות או עלי לגנוז אותן בשם איזה צו עלום? תיק"ו.
השאלות הינן רטוריות. שום אדם בר-דעת, ובוודאי לא עיתונאי, לא יעצור בתיבת המחשב שלו את המידע המרגש כל-כך ואת התמונות המסקרנות, החדשותיות. אף אחד לא יעמוד בפני יצרו לספר לכל העולם: "ידעתי קודם", ואולי גם ינמק: יש בזה עניין ציבורי!
ואז - מה ערכו של צו לאיסור פרסום? הוא נועד רק לאלה שאינם "מקושרים" או בפני אלה שכלל אינם מתעניינים... מיותר.
אני מניח, שהנחקרים דווקא יודעים את המידע האסור. הם יגלו את הפרטים באותן דרכים עקלקלות שבהן מידע זורם.
מסקנה: המשטרה וגופי החקירה צריכים להחליף דיסקט.
נ.ב. אינני מצרף תמונות. אולי אסור?
