"כוח לעובדים"

בנובמבר 2006, הסבל ד"ר עמי ונטורה, ששילב עבודה פיזית קשה במשרה מלאה בשדה התעופה בן-גוריון עם עבודה אקדמית באוניברסיטה, עמד בראש שביתת הסבלים במקום עבודתו. הוא עמד מול מעסיק קשוח, רשות שדות התעופה, שהנציח את הזמניות של העובדים. כ-70% מהסבלים היו במעמד עובדים זמניים, והשתכרו שכר חרפה. להפתעתו, ולהפתעת הסבלים, הם מצאו עצמם מול הסתדרות שלא תמכה במאבקם. ההסתדרות, האמורה להגן על העובדים ולשמור על זכויותיהם, חברה אל המעסיק, ויחד הם ראו בשובתים מפירי חוק הגורמים נזקים כלכליים לחברה המעסיקה. דרישות הסבלים היו אלמנטריות: מניעת פיטורי מאה ועשרים סבלים, זכויות פנסיה, שיפור תנאי שכר, וביטול מסורת הפיטורים וההעסקה מחדש. הסבל, ד"ר עמי ונטורה, שזכה להערכה רבה בקרב עמיתיו לעבודה, הסיק את הלקח שלו מאותו מאבק מר, והכיר בהכרח להעניק לציבור העובדים ארגון שייתן כוח לעובדים. ארגון שלא הדגם של "הסתדרות העובדים" יהיה נר לרגליו, אלא ארגון עובדים ששם לנגד עיניו את הפועל ואת העצמת כוחו ומעמדו, ארגון שחשובה לו החתירה לחלוקה צודקת יותר של הכוח והמשאבים של החברה. כך קרם אור וגידים ארגון "כוח לעובדים", שמאתגר גם את האחות הבכירה והגדולה. ההתחלה הייתה צנועה: "כוח לעובדים" הוביל את השביתה הראשונה של עובדי בתי קפה, שביתה שנמשכה שלושה-עשר יום, והסתיימה בעליה ממוצעת של 50% בשכרם. ארגון "כוח לעובדים" מוביל את מאבקם של העובדים בגן המדע במכון ויצמן. למרות קשיחות של הנהלה, שהפעילה בריונים לפגוע בעובדים הנאבקים על זכויותיהם ולא הסכימה להכיר ב"כוח לעובדים" כארגון מייצג, זכה הארגון ב-29.3.09 להישג משפטי חשוב: פסיקה של השופטת לאה גליקסמן-כוכבי שיש להכיר בו כארגון עובדים המייצג אותם. השופטת קבעה שההנהלה התנכלה לעובדים באופן מחפיר, כשפנתה לאוניברסיטת תל אביב שתורה לקליניקה המשפטית להפסיק מלהגיש סיוע משפטי (התנדבותי) לעובדים. ב-19.4.09 סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה פתח בשביתה, לאחר שמאות מעובדי האוניברסיטה הפתוחה ראו ב"כוח לעובדים" כתובת אמינה שתייצג אותה מול ההנהלה. ביולי 2009 הרחיב "כוח לעובדים" את פריסתו, והשיג - לראשונה לאחר שנים רבות - הסכם קיבוצי לעובדי "הסימנטק" בירושלים. הפריסה הארצית של הארגון הגיעה לדרום, לירוחם. פועלי חברת אקרשטיין החליטו, כמעט פה אחד, להצטרף לארגון "כוח לעובדים". למרבה הצער, בית הכנסת של יוצאי הודו היה צריך לשמש משכן לאסיפת היסוד והבחירות לוועד, כי ההנהלה סירבה לקיים את הבחירות במקום העבודה. להנהלה היה נוח שכמעט עשרים שנה לא היה ועד, והפועלים היו חתומים על הסכם שאסר התארגנות במפעל. ההנהלה אף החלה להעביר כמה פסי יצור לחברת-כוח אדם. למורת רוחה של ההנהלה, בינואר 2010 הכיר בית הדין האזורי בבאר שבע ב"כוח לעובדים" כארגון יציג של העובדים, ופסק שהנהלת אקרשטיין חייבת לנהל משא-ומתן קיבוצי עם "כוח לעובדים" ולאפשר לנציגיו כניסה למפעל בירוחם. הייתה לי זכות גדולה, וחוויה אומנותית מרגשת שתלווה אותי שנים רבות, כאשר - יחד עם קבוצת משוררים החברים ב"גרילת תרבות" - קראנו שירים בפני הפועלים בירוחם, שהצטופפו ליד שער המפעל. היה זה אירוע חברתי נדיר במחוזותינו. שעה ארוכה קראנו שירים, והפועלים סיפרו את אשר עבר עליהם. זה היה דיאלוג כן ומפרה בין השיר והפועל קשה היום, הנאבק על מעמדו ופרנסת משפחתו. לצערי, למרות הצו המשפטי - המציאות בירוחם היא די קודרת, ועל כך במאמר הבא.