העולם שייך למבוגרים, וזאת בזכות הידע והאמצעים, המשרה והשררה, התחכום והיכולת, ולאור התקדמות הרפואה המאריכה את תוחלת החיים.
כאשר דוד המלך רצה להפליג בחוכמתו, אמר [תהלים קי"ט 100]: "מזקנים אתבונן", ובין אם התכוון כי מהם הוא ילמד דעת, או שהתכוון כי ישכיל יותר מהם, ברור הוא, שהזקנים היוו לגביו דוגמה ומופת של בני אדם בעלי חוכמה ותבונה.
לא רק מהסיבה שבני הגיל השלישי הם גם לרוב בעלי המאה - חיוני וחשוב לתכנן את הדירה והבית באופן שתהיה התאמה מירבית לצורכיהם - אלא גם מסיבות נוספות:
הדירה לא נועדה רק לרוכש הדירה אלא לכלל המבקרים בה - הורים, פעוטות, שכנים, אורחים, וטוב הבהירה זאת השופטת ד"ר נ' דנון בפסק דינה ת"א 10456/90
עוזר ששון ואח' נ' א' עבאדה בע"מ ואח', בית משפט השלום בחיפה (לימים מונתה השופטת ד"ר נאוה דנון לכהן בבית המשפט המחוזי):
- "על הקבלן מוטלת חובה חקוקה לבנות בהתאם לתקנות הבנייה, להיתר ולמפרטים. הקבלן מצווה לבצע בנייה כחוק ובנייה זו, במידה ואיננה חוקית, מהווה בכייה לדורות ופוגעת לא רק ברוכשים המקוריים של הדירות, אלא גם בכל מי שבא אחריהם, בשכניהם ובתושבי אותו רחוב, אותו רובע ואותה עיר... התחייבותו של הקבלן הינה לא רק בתחום דיני הממונות, ולא רק כלפי רוכשי הדירות, אלא היא משתרעת על תחום של רווחת הציבור ונוגעת לא לפרט בלבד אלא לציבור גדול של דיירים בהווה ובעתיד."
[פסק הדין לא פורסם, מובא בספר "תכנון דירה כחוק" מאת א' בן עזרא בהוצאת "בורסי" מהדורת תשס"ב עמ' 493].
משמעות הדברים היא כי דירה (כל דירה וכל בית) - צריכה להתאים לגיל הראשון, השני, השלישי; ודירה שלא מתאימה - היא לקויה.
מחוקק המשנה, בבואו להתקין תקנות, ידע ולקח זאת בחשבון ולכן נקבע בתקנות כי
לא יהיה בתוך דירה מכשול של מדרגה בודדה העלול לגרום לחבלה גופנית במשתמש, ובכל מקרה מכשול זה יוצר קשיים ואי-נוחות. כך היה החוק מאז תש"ל ובמשך עשרות שנים, עד שבלחץ של גורמים אינטרסנטיים ומתוך שיקולים זרים - בוטלה דרישה זו בשנת תשנ"ח והותר לבנות מדרגה בודדה בתוך דירה. בתיקון תשס"ח לתקנות - הותרה גם מדרגה בגובה עד 20 ס"מ בין סלון למרפסת, אף שמבחינה פיזית תכנון כזה מהווה מכשול ואי-התאמה לכוונת התקן החל [1205.3] אשר כולל גם פתרונות למעברים אל חדרי שירות ואל מרפסות פתוחות ללא שום דרוג וללא שום מכשול.
כן ידע המחוקק להתחשב בהרגלי ההליכה של האנשים בכל גיל
ולהגביל את שיפועי המדרגות למידות נוחות ובטוחות, ודי בכך שהאדריכל יקפיד על ביצוע המדרגות כחוק.
בנוסף, דאג מחוקק המשנה להציב
דרישות מיגון ובטיחות לדירות שבקומות הראשונות והעליונות לבל ייגרמו פריצות וגניבה - וזאת באמצעות תקנות המכתיבות אמצעי נעילה, תריסי מיגון, סורגים ועוד, דבר שאף הוא בוטל בעקבות לחצים של גורמים אינטרסנטיים ותוך שקילת שיקולים זרים, לאחר שהתקנות היו בתוקף לטובת בטיחות הדיירים וביטחונם במשך עשרות שנים, וגם בעניין זה ההמלצה לאדריכל היא חד-משמעית - לתכנן בהתאם לדרישות המיגון טרם ביטולן, לאמור, בכל קומה שיש אליה נגישות מהרחוב או מהחצר, משטח משותף חיצוני או מהגג - להתקין תריסי מיגון עם נעילה מתאימה ו/או סורגים שתי וערב כפי שהיה דרוש בעבר.
בנוסף, מחוקק המשנה דאג לתאורה ולאוורור, וכך קבע לאחר בדיקה עיונית ובלתי אמצעית (בטרם חדירת שיקולים זרים להחלטותיו) כי
חדר ארונות - כדי שלא יעלה עובש - יאוורר וכי חדרי שירות יאווררו רק אל אוויר חוץ ולא אל מרפסות סגורות ביודעו אל נכון כי מרפסות סגורות כמוהן כחדר לכל דבר ואין כל נפקות באוורור מחדר א' אל חדר ב'.
גם בנושאים אלו, בשנים האחרונות, באו הקבלן והיזם, ומשיקולים ברורים - שהם זרים לגופו של תכנון - יצרו לובי לביטול ה"גזירה", וכיום על-פי התקנות אין חובה לאוורר חדר ארונות (וכך הוא יעלה, כמובן, עובש), ואין חובה לאוורר חדרי שירות אל אוויר חוץ (וכך הם יסבלו מתופעת העיבוי וקירותיהם ישחירו). ההמלצה שלי היא ברורה בעניין זה - לתכנן את חדרי השירות לפי דרישות האוורור, ולא לפי דרישות מגזר זה או אחר שהשפיע על התקנות והתקנים.
ככלל, התכנון הטוב והראוי צריך להתאים לאוכלוסיה המבוגרת ולא צריך זולת זאת לעשות שום פעולה מיוחדת. אין זו מלחמה של צעירים מול מבוגרים, אלא של קבלנים מול משתמשי הדירות.
