דבר פלא הוא ששמו של אהרון הכהן לא נזכר בפרשת ויקרא אפילו פעם אחת, מה שמצוין הוא רק "בני אהרון". ואילו כאן, בפרשת תרומת הדשן, התורה מציינת "צו את אהרון ואת בניו".
בעל "חובת הלבבות" מסביר מדוע ציוותה התורה לכוהנים להתעסק בתרומת והוצאת הדשן "וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד, כדי שישפיל ויסיר הגבהות מלבו". עבודה זו היא עבודת השמשים הפשוטים, וביצוע עבודה כזו בפרהסיה לפני קהל ועדה מהווה השפלה שאין כמוה לכהן רם מעלה, וזה רצונו של הקב"ה - להראות שבעבודת ה' אין התנשאות, גם אם נבחר האדם לתפקיד של מורם מעם.
ה"חת"ם סופר" מבאר, שעבודה זו שונה היא משאר עבודות שבמקדש. בשאר העבודות נוהג הכלל שבכל המצוות מצווה שאפשר לקיימה על-ידי אחרים אינה דוחה תלמוד תורה. אהרון הכהן, שתורתו הייתה חביבה עליו מזו של בניו, העדיף שעבודת הקורבנות תיעשה על-ידי בניו. אך במצוות תרומת הדשן, מטרתה היא לחנך את האדם לשפלות ולענווה, הריהי עבודה שאותה מבצעים השמשים הפשוטים, ובה בחר אהרון להתעסק. עבודה זו נחשבת כמצווה שבגופו כהנחת תפילין וקריאת שמע, שאי-אפשר לקיימן על-ידי אחרים.
ומכאן באה ההדגשה שבפסוק "צו את אהרון ואת בניו" - בעבודה זו חייב אהרון להשתתף לא פחות מאשר בניו.
חשיבות יתרה נודעת לה, לעשייה של ה"עבודות הפשוטות". גם בגמרא מצינו שני סיפורים הבאים לחזק גישה זו. ושם נאמר:
- אמר רבי יוסף: "יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר שזילזל בקדשי השי"ת והתגעל מלנגוע בבשר הקורבנות ושם כפפות בשעת העבודה. לכן קוצצו ידיו מידה כנגד מידה!"
וכן מצינו בשבנא הסופר שהיה כהן גדול, ומפני שהיה מזלזל בקודשים סיבבו מן השמים שייהרג בידי סנחריב.
לא אחת אנו נתקלים בתופעה דומה. יש לויים שהם עשירים ובהיותם בבית הכנסת אינם זזים ממקומם כדי לרחוץ ידיהם של הכוהנים העניים לפני שהם נושאים את כפיהם, לפי שהם רואים בזה פחיתות כבוד. עליהם לידע בבירור שהם עתידים להיענש קשה על כך, מאחר שזוהי עבודה הנוגעת לכבוד שמים. וכל המקפיד על כבודו בדבר שנוגע לכבוד שמים, כבודו מתמעט וכבוד שמים במקומו מונח.
עבודות "בזויות" אלו הן מרגליות יקרות שעל ידיהן ניתן להסיר גבהות הלב. חבל שנאבד אותן בגלל "כבוד מדומה". ויהי רצון שנזכה כולנו, במהרה בימינו, לשרת כוהנים ולווים בבית מקדשנו שיוקם עוד השנה.
