נתניהו בגבעון דום

"כך נראה שינוי. לא פחדנו מהעתיד – קבענו אותו". מי שאמר זאת השבוע היה נשיא ארה"ב ברק אובמה לאחר ההישג היסטורי שהשיג עם אישור רפורמת הבריאות. זו בעיניו של נשיא ארה"ב משמעותה של ההיסטוריה: לעשות אותה. לצפות קדימה ולתרום לעיצובה של היסטוריה. וזה אכן תפקידו של מנהיג. את בנימין נתניהו, ראש-ממשלתנו, לא תתפסו לעולם אומר אמירה כזאת. בעיני נתניהו, ההיסטוריה נמצאת אי-שם מאחור, שינוי הוא בגדר מרידה בהיסטוריה – מעשה שלא ייעשה, והוא עצמו נתפס בעיני עצמו כנושא נס העבר ומשמרו. בנאומו באיפא"ק הסביר נתניהו ברוב פאתוס, שעל מצבה שהתגלתה בחפירות בירושלים נמצא חקוק השם 'נתניהו', ואילו שמו הפרטי, בנימין, הוא כשם צעיר-בניו של יעקב אבינו – והרי לכם הוכחה שאין ניצחת ממנה למקומו ההיסטורי של האיש, הנושא בשני שמות כה קשורים לעבר הרחוק. אפשר לומר שנתניהו מעדיף את מקומו בהיסטוריה שקבע לו כביכול הגורל או שר ההיסטוריה (או אביו, ההיסטוריון הלאומן) באמצעות שמותיו, על-פני חשיבה ועשייה מושכלת למען עתיד המדינה וליצירת שינוי במקום הזה. בנימין נתניהו רואה את עצמו, אם כן, בראש ובראשונה, כחוליה בשושלת מפוארת. 'נצר' (כמעט אמרנו 'לבית דוד'). ונצר מה תפקידו? – לנצור ולשמור. לא להסתכל קדימה, לא להעיז, לא לצפות: לנצור ולשמור – וגם להישמר בתודעה כדמות היסטורית רבת חשיבות. וכך קורה, שמרגע שהתמנה למשרה הרמה, בנימין שלנו היה מוכן להקפיא את הסיטואציה; או במילים אחרות – הוא היה מוכן לשלם הרבה כדי להחזיר את הסצנה התנ"כית הידועה שהתרחשה בעמק איילון: להפוך לזמן-מה לגדעון ולצוות על השמש והירח לעצור ממהלכם – ואפילו טוב מזה: לחזור לאחור. מה נפלא יכול היה הכל להיות אילו סצנריו שכזה היה מתרחש לפתע. כמו בתמונת 'סטילס', הוא יכול היה אז לשבת לבטח על הכס הממלכתי (והלוואי שהיה זה כס מלכות), אשתו התמה ושני בניו הצעירים ניצבים משני צידיו כשתילי זיתים, אביו עומד מאחוריו (ורואה אותו סוף-סוף כאדם רב-ערך, כמנהיג היסטורי, ולא רק כשר-חוץ פוטנציאלי..), ומאחוריהם – כל ההיסטוריה של עם ישראל, וכולם יחד היו מנופפים בידיהם בעדינות רבה להמונים המשתאים, כמנהג מלכים ומלכות.