במונחים אמריקנים, היחס שלו זכה ראש הממשלה נתניהו בוושינגטון גרוע הרבה יותר מהושבה סרת-טעם של שגריר על שרפרף נמוך. אבל הרושם הרע שהותיר הביקור הזה יימוג חיש מהר. את מקומו יתפסו הטפיחות על השכם - הנה, לא ויתרנו, לא התקפלנו, לא שחה קומתנו. חזק ואמץ.
אבל - מה
כן השגנו? איזו מדיניות
כן הצגנו? איזה צעד אחראי עשו ראש הממשלה - וממשלתו - להבטיח את עתידנו כאן? כלומר, עתיד שאינו אלים, עוין ומשחית.
זקיפות קומה - אין פירושה היעדר מדיניות. כדי להבטיח את עתידה של המדינה כמדינה דמוקרטית ובה רוב יהודי, לדורות, צריך לקבוע את גבולות המדינה. גבולות בטוחים, נכונים, מוכרים. בתוכם אנחנו רוצים לחיות, ועל הגנתם נהיה רובנו מוכנים - ללא היסוס - גם למות.
גבולות שיאפשרו להגשים יעדים חיוניים לביטחונה הלאומי של ישראל, ולכינון חברה שוויונית וצודקת יותר. את זה עושים בהסדר מדיני. והסדר מדיני לא עושים בהצהרות שאין מאחוריהן דבר, אלא במשא-ומתן רציף, קשה, מורט עצבים, מוכה באלימות, ונתון לאילוצים קשים של היסטוריה ודת ופוליטיקה, וביקורת מכל עבר, מבית ומחוץ.
זהו אינטרס ישראלי לאומי, וראש הממשלה צריך להוביל לכך. לא מפני שאובמה לוחץ, לא בגלל שמצבנו הבינלאומי נמצא בשפל שלא היה כמותו, לא. אלא משום שרוב הציבור בישראל רוצה לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים ולהפסיק לשלוט בעם אחר. לא למענם, למעננו. אם בסופו של המאמץ הזה לא יסתייע לחתום על הסדר שלום ארוך-טווח, נעשה זאת בשלבים. ואם גם אז זה לא ילך - נעשה זאת בעצמנו. שנה חלפה ולא נעשתה שום פעולה בכיוון הזה. לא ירחק היום, ולצד השחיקה במעמדה של ישראל, יקרוס גם רעיון "שתי מדינות לשני עמים" כפתרון לסכסוך. את מקומו יתפוס סיוט ושמו מדינה דו-לאומית. ואנו נהיה בה המיעוט שקבר את הציונות.
המתווה לסיום הסכסוך בהסדר מדיני, ולו מדורג, ידוע לכולנו מזה עשר שנים ויותר, מאז ימי הנשיא קלינטון ותוכניתו. יש לכך אלטרנטיבה, יאמר מי שיאמר. אפשר שיש אסטרטגיה מדינית אחרת, ברורה, לטווח ארוך, המבטיחה את האינטרס הישראלי-ציוני. אדרבא, אשמח לדעת מהי, וללמוד עליה מפי הנהגתנו.
עד אז, החתירה לסיום הסכסוך, ולקביעת גבולות בטוחים לישראל לצד מדינה פלסטינית מפורזת - הן באחריותו של ראש הממשלה. זו חובתו כלפי כל אזרח במדינה, בין אם בחר בו ובין אם לאו.
